“…כי אני בסכנה!” צעקתי. אמי, שהיא האישה הכי חכמה שאני מכיר, אמרה לי: “אתה לא בסכנה חמודי. אנחנו תמיד נשמור עליך”. בשלב זה נרגעתי מעט.
היה זה ביום רביעי י”ב באדר כשחזרתי הביתה מבית ספרי ”דעת מקרא”. הגעתי הביתה וכבר בכניסתי הבחינה אמי שאני מבואס ושאלה אותי “תגיד חמוד, קרה לך משהו בבית הספר?” “כן, ולא רק בבית הספר אלא גם עכשיו” צעקתי. “למה אתה אומר כך חמודי?” היא שאלה אותי. בשלב זה צעקתי “כי אני בסכנה!” עכשיו אחרי שנרגעתי בואו נעשה הכרות קצרה – קוראים לי שמואל דוידוביץ’ ואני בן 11.
עכשיו כשאנחנו כבר מכירים אוכל לספר לכם מה קרה למחרת. אני שכבתי במיטה בשקט כשאמא נכנסה לחדר ואמרה “בוקר טוב חמודי, בוא כדאי לך לקום. יום חדש וכיף עומד בפתח”. “לא אני לא קם היום” עניתי. ואמא אמרה “מה זאת אומרת לא קם היום? יש לך היום בית ספר!” אז אמרתי “לא, אני לא הולך לשום בית ספר היום!” אמא הבינה שמשהו עובר עלי ועצרה את כל ההתארגנות, התיישבה לי על קצה המיטה ושאלה: “קרה משהו בבית הספר?” אני אמרתי “כן” וסיפרתי לה בדמעות שאתמול רבתי עם חבר והוא אמר לי שכשהרובוטים יכבשו את העולם הוא יגיד לרובוט שיהרוג אותי ונגדו לא יהיה לי סיכוי בכלל! אז אמא אמרה: “אל תדאג חמודי לא יקרה לך כלום”. “אבל אם דווקא היום הוא יביא את הרובוט? אני כמעט בטוח שעכשיו הוא והרובוט ביחד יושבים בבית שלו והרובוט מספר לו מה הם תיכננו הוא וכל הרובוטים במאורת הרובוטים בלילה”. אמא אמרה “אל תדאג, הרובוטים בכלל לא קיימים עדיין והם כנראה לא יכבשו את העולם תהיה רגוע אלוף, עכשיו קום ותתארגן! כבר מאוחר”. “אין בעיה” קראתי, אבל אמא עצרה אותי “רגע, מה אין בעיה? אתה רוצה ללכת לבית הספר?” “כן.” אמרתי “אני רוצה להגיד לאותו ילד שאין כזה דבר היום רובוט”. “מעולה” אמרה אמא “בינתיים אני חשבתי להביא לך את זה” הוציאה קוביית לגו קטנה ענדה לי אותה על הצוואר ואמרה “זה חפץ שעובר במשפחתנו כבר הרבה שנים מי שהקובייה אצלו מרגיש שה’ איתו” “אבל אמא, אני בכלל לא צריך. הרי רובוטים לא קיימים היום בכלל!” אמרתי לה. אמא אמרה “אם אתה לא צריך, עוד יותר טוב.” בינתיים התארגנתי וכשיצאתי מהבית אמא שאלה אותי: “רגע, איך קוראים לילד שהעליב אותך?” עניתי לה: “לשון הרע. אני לא רוצה לומר”. אבל אמא אמרה שזה לא לשון הרע זה לשון לתועלת כדי שתוכל לטפל בזה. אני אמרתי “בסדר. זה ישראל”. “הוא לא חבר טוב שלך?” היא שאלה. “כן. אבל הפעם רבנו” עניתי. אמא אמרה “חבל” ואני ראיתי בעיניה שהיא מאוכזבת ממני. “טוב, להתראות” היא אמרה לי. “להתראות” אמרתי ויצאתי לבית הספר מלא בביטחון עצמי. בדרך סידרתי לי בראש את הסדר איך להגיד לישראל שאין היום רובוטים. ישר כשהגעתי לכיתה ישראל קפץ עלי: “הנה הרובוט, הבאתי אותו היום”. בהתחלה קצת פחדתי ואז אמרתי לו: “זה לא הגיוני. בכלל אין היום רובוטים. כנראה זה סתם יצירה. הנה זה פשוט קופסת נעליים שהדבקת עליה נייר והדבקת אותה על מכונית על שלט והקול זה הקלטה שלך בטלפון שהכנסת לבתוך והדבקת אורות מלמעלה”. “נכון.” הוא אמר בבושה והשפיל את הראש. “כנראה, גם אתה קראת את הספר החבורה הסודית של בנצי… בוא נשכח מהכל ונשחק יחד ברובוט שלי”
