יום אחד הלכתי לחווה שלי.
שם יש את הסוסה שלי, שאני אוהבת מכל הלב. הסוסה שלי בצבע לבן עם שיער זהוב ומבריק. היה זה זמן אחר הצהריים והיה קצת חשוך בשמיים, היא הייתה רגועה ושלווה, רכבנו בשבילים בין העצים, והרגשתי בטוחה כמו תמיד.
פתאום, מתוך השיחים בצד השביל זינק כלב. הוא היה בגודל בנוני עם פרווה בהירה.
הכלב התחיל לנבוח והסוסה שלי מאוד נבהלה. היא התחילה לדהור במהירות רבה ולהתפרע. הרגע הזה היה מאוד מפחיד, הרגשתי שאני עומד ליפול וניסיתי להרגיע את עצמי ולאחוז חזק בקרן של האוכף. במקום לאבד שליטה נשמתי נשימה עמוקה, שמרתי על יציבות, אחזתי בחוזקה ובביטחון במושכות וניסיתי לשרוק לה גדי להרגיע אותה.
הסוסה שלי נרגעה בהדרגה ונעצרה. הכלב שלו התכוון פשוט עמד והסתכל ואז נעלם כאילו דבר לא קרה. ליבי דפק במהירות אך התחושה הרגשתי גדולה. לא נפלתי והצלחתי לשמור על עצמי. בסוף הרכיבה, ירדתי מהסוסה, ליטפתי אותה ואמרתי לה בלחש ” כל הכבוד”, הרגע הזה שבו עמדנו יחד מול הפחד וניצחנו אותו חיזק את הקשר בנינו עוד יותר.
אני אוהבת את הסוסה שלי בלה.
