בחרתי לכתוב סיפור על הרב יוסף משאש כיוון שהוא דמות החמ”ד השנתית וכיוון שהוא רב שהיה באלג’יר ובמרוקו, משם הגיעה המשפחה שלי.
בעיר מקנס שבמרוקו היה שוק גדול ומלא חיים.
בכל בוקר נפתחו הדוכנים, והריחות, הצבעים והקולות מילאו את הרחובות.
בשוק היו שני סוחרים מוכרים: יצחק, בעל חנות תבלינים, ומסעוד, בעל חנות כלי בית ובדים.
מדי יום היו מגיעים הסוחרים לשוק עם סחורה חדשה ומעמידים אותה בחזית על מנת למשוך קונים.
שני הסוחרים היו חברים טובים מאוד, דאגו ותמכו אחד בשני.
בעקבות מיסים חדשים שהטיל מלך מרוקו על התושבים, המצב הכלכלי נעשה קשה ואנשים מיעטו לרכוש בשוק.
שני הסוחרים הרגישו את הקושי בכך שהמכירות שלהם הצטמצמו מאוד.
מדי יום היו מגיעים לשוק ולא מצליחים למכור דבר.
המצב נעשה קשה וגרם לסוחרים לעצבות.
הרצון למכור על מנת לפרנס את המשפחות יצר תחרות בין שני הסוחרים על כל לקוח בשוק, עד שיום אחד פרצה ביניהם מחלוקת.
יצחק טען שמסעוד מעמיד את כלי הבית והבדים שלו קרוב מדי לחנות התבלינים, והלקוחות שמגיעים נדחפים ומפריעים לדוכן שלו.
מסעוד טען שזו הדרך המקובלת בשוק, ושגם לו מותר להציג את הסחורה שלו.
הוויכוח הלך והחריף, ושני הסוחרים הפסיקו לברך זה את זה לשלום.
אנשי השוק הרגישו שהאווירה הטובה נפגעת, ולכן פנו אל הרב יוסף משאש, רב חכם ואהוב על תושבי מקנס.
הרב יוסף הזמין את שני הסוחרים אליו, הוא הקשיב לכל אחד בנחת ובסבלנות, בלי לכעוס ובלי להעדיף צד אחד.
לאחר מכן אמר:
״השוק הוא מקום של פרנסה ושלום. כשיש מריבה – הברכה מסתלקת.״
הרב הציע פתרון חכם:
מסעוד יסדר את כלי הבית והבדים כך שלא יפריעו למעבר, ויצחק יציע ללקוחות שקונים תבלינים גם כלי מטבח ובדים מתאימים. כך כל אחד יעזור לשני במקום לריב.
השניים הבינו שטעו, התנצלו זה בפני זה והשלימו. כעבור זמן קצר ראו שהלקוחות מרוצים יותר והפרנסה גדלה.
שנים עברו, ויצחק ומסעוד עלו יחד לארץ ישראל.
הם התיישבו בשכנות בעיר חיפה, והחליטו להקים עסק משותף: חנות גדולה שמכרה תבלינים מיוחדים לצד כלי בית ובדים, ברוח המסורת ממרוקו.
החנות הצליחה מאוד, ושני החברים נהגו לספר בגאווה כיצד הרב יוסף משאש לימד אותם ששלום ושיתוף פעולה חשובים יותר מכל ויכוח.
מוסר ההשכל של הסיפור-
מי שבוחר בדרך של הקשבה, שלום ושיתוף פעולה – זוכה לברכה ולהצלחה.
