הרב הרצוג והמנזר – תמר אור-זך
“מחר נוסעים למנזר בשביל להוציא משם ילדים יהודים” הודיע הרב הרצוג. התחלתי לארוז תיק בשביל הרב הרצוג, שהוא בעלי, וספר תהילים וסידור קטן כדי שיוכל להתפלל לה’. הלכתי לישון אבל היה לי קשה להירדם מרוב התרגשות, התהפכתי מצד לצד בניסיון להירדם, אבל לא הצלחתי אז יצאתי מהחדר. ראיתי אור דלוק מחדר העבודה של הרב, חשבתי לעצמי, מה לא כיביתי את האור בחדר?! נכנסתי לחדר ולהפתעתי ראיתי את הרב יושב ולומד. חיכיתי שיגמור ואז פניתי אליו בשאלה “הרב לא כדאי לך לישון? מחר אתה צריך לקום מוקדם בשביל שנוכל להגיע למנזר כמה שיותר מהר ולא להתעכב בדרך”. הרב ענה לי “הייתי חייב לקרוא קצת מהתורה המתוקה בשביל להירדם”. “טוב אז לילה טוב” בירכתי אותו.
בבוקר יצאנו למנזר כשהגענו ונעמדנו ליד הדלת שאלתי את הרב “הרב איך תשכנע את אם המנזר להביא לך את הילדים היהודים?” הרב ענה לי “אני מאמין בה’ שהוא יעזור לי”. דפקנו בדלת, פתחה נזירה וביקשנו לדבר עם אם המנזר. הנזירה הלכה לקרוא לה וחזרה איתה. אם המנזר הייתה אישה שמנמנה עם לחיים עגולות והיא שאלה את הרב “מה אני יכולה לעזור לך?”. הרב ענה לה בשלווה “אני רוצה בחזרה את הילדים היהודים” אם המנזר חשבה ואמרה “אני לא חושבת שיש לי פה ילדים יהודים” ועשתה פרצוף מופתע. “בסדר” ענה הרב “אבל אני בכל זאת אשמח להיכנס ולראות בעצמי את כל הילדים”. אם המנזר הסכימה והרב הרצוג ואני, אשתו, צעדנו אחריה לתוך אולם גדול בו התכנסו כל הילדים.
בדרך לאולם חשבתי לעצמי איך אפשר לדעת מי יהודי? ופתאום הבחנתי בילדה שמשהו בה היה נראה שונה. התכופפתי אליה ושאלתי אותה “ילדה, את יהודיה?”, הילדה נבהלה ואמרה “לא לא לא”. אז המשכתי הלאה ועקבתי אחרי הרב ואם המנזר.
ואז הרב פתאום צעק בקול חזק וברור “שמע ישראל אדני אלוהינו אדני אחד “פתאום התחילו לרוץ אליו ילדים וחיבקו אותו. ופתאום הבחנתי גם בילדה השונה ששאלתי אותה, היא רצה לעברו והתחילה לבכות “אבא, אבא”.
הרב הרצוג צחק באושר והקלה, חיבק את הילדים ואמר “מי שבאמת אבא שלכם הוא אלהים שבשמיים”. ויצאנו עם כל הילדים יחד חזרה לארץ הקודש.
