פעם הייתה ילדה שקראו לה רותי. היה לה קלמר מכושף. היא אהבה מאוד את הקלמר. היא קראה לו לואי כי לואי הוא היה העכבר שלה והוא מת והיא קראה לקלמר שלה על שמו. רותי לא ידעה שהקלמר שלה מכושף וגם היא לא ידעה שהוא מדבר וגם לו יש עבודה. יום אחד היא גילתה שהקלמר שלה מכושף והיא ממש פחדה והיא באה לספר להורים שלה ופתאום הקלמר יצא מהתיק וסתם לה את הפה והיא לא יכלה לדבר. תוך כדי היא חשבה “לא כיף לי בכלל! הלווי שלא הייתי עם הקלמר והמשפחה.” אז היא החליטה ללכת לים ולשוט לארץ אחרת. היא חשבה יום אחד אחרי הבית ספר היא הלכה לים, לסירה ששטה אל ארץ צרפת וחמש שעות כבר שהיא לא חזרה הביתה וההורים שלה חשבו שהיא הלכה לחברה. הם התקשרו לכולן וכל אחת אמרה “לא”. ונשאר עוד חברה ששנואה על הבת שלהם ששמה חנה, אבל הם היו חייבים והתקשרו אליה והיא ענתה להם והם אמרו לה “ראית את רותי” והיא אמרה להם “כן” והם אמרו לה “בבקשה תגידי לנו איפה היא” והם התחננו אליה והיא אמרה “בסדר” והם היו בשוק כי היא אמרה להם שרותי הלכה לים ושטה לצרפת. רותי הייתה הבת היחידה שלהם והם אמרו לחנה “תודה רבה רבה שאמרת לנו! אנחנו גם נשוט אליה” והיא אמרה “זהו זה בסדר שאמרתי?” והם אמרו לה “כן תודה”. והם גם נסעו. כעבור כמה שנים הייתה מלחמה מאוד קשה ורותי חזרה מצרפת. עברו 13 שנה שרותי לא ראתה את ההורים שלה והיא ממש ממש ממש התגעגע להורים שלה. היה מלך שהיה יכול להביא את ההורים שלה לארץ והיא ממש ממש התחננה לשומרים שיתנו לה להיכנס למלך אבל היה צריך לשלם עבור זה. כעבור כמה ימים המלחמה הסתימה. ההורים שלה עדיין לא היו יכולים לבוא לרותי. יום אחד אמרו ברמקולים של העיר שיש יציאה של המלך. היא אמרה לעצמה “זאת ההזדמנות שלי.” המלך יצא מארמונו והיא איך-שהוא הצליחה לעבור את האנשים והיא קפצה למרכבה של המלך ואמרה לו “אתה חייב לעזור לי להחזיר את ההורים שלי!” הוא אמר “בסדר”. כעבור כמה ימים המשרתים של המלך לקחו את רותי מאחורי בית אחד שנשאר מהמלחמה ואז היא רואה מרחוק מישהו שמוכר לה. אז הם התקרבו אליה והיא ראתה שהם הוי ההורים שלה. היא חיבקה ונישקה אותם ואמרה להם “סליחה על הכול” והם סלחו לה וכולם הבטיחו ואמרו שהם לא נפרדים זה מזה והם היו בשמחה ואושר ומשפחה מאוחדת והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.
