הקללה
תארו לעצמכם לחיות בעולם שכולו טוב ושמחה, ממש כמו חלום
ופתאום, טראח אתם קמים ונזכרים שכל הטוב הזה הוא באמת היה רק חלום. לקום כל יום בשעה 6:30 בדיוק למשטר הבוקר.
כי כך אני חיה.
פעם זה לא היה כך, בעבר הייתה לאנשים כמוני זכות בחירה, עכשיו כבר לא.
לפני מאות שנים בא מישהו לאבותי, הוא ביקש מעט אוכל ומים, אבל לא היה לנו דבר לתת לו, לכן הוא קילל אותנו.
הוא עשה כך לעוד אלפי אנשים.
קוללנו בכך שהוכרחנו להצטופף בבניין קטן למרות שהיינו 5,000 איש.
היה אסור לנו לצאת מהבניין כי נשרף מהשמש, אנשים אוהבים לקרוא לנו ערפדים. באמת אנחנו ערפדים, פשוט אנחנו לא אוהבים לקרוא לעצמנו ככה.
האדם הזה היה מכשף בן אלמוות, לפחות ככה אמרו. הדבר היחיד שיכל להרוג אותו היה נשיכת ערפד.
הוא גר איתנו בבניין, הוא שותה כל יום רעל שהורג ערפדים, כך שאם ערפד ינשך אותו, הוא ימות מהרעל.
לי ולחברתי לורליי יש תוכנית. אנחנו הולכות להתגנב לחדרו של המכשף, לגנוב את מנת הרעל היומית שלו ואז לורליי תנשך אותו.
“את בטוחה שכדאי שנעשה את זה”? שאלה לורליי
“כן, אני בטוחה”. עניתי, היה שקט מוחלט במסדרון החשוך. ברור שהיה שקט אף אחד לא העז להתקרב לחדר של המכשף.
התוכנית הייתה כזאת- אני אתגנב בשקט דרך התעלה שבמסדרון. התעלה מובילה לחדרו של המכשף והדבר היה די קל, אני אקח את השיקוי אצא מחדרו באותה הדרך שבה נכנסתי, ולורליי תנשך אותו בבוקר מיד כשיתעורר, וכך כל הסבל הזה יגמר.
הגענו כבר אל התעלה, נכנסתי אליה ונופפתי לשלום ללורליי בפרצוף עצוב ולחוץ בו זמנית. שתינו ידענו שיש סיכוי גבוה שלא אצא משם, אבל עדיין לקחתי את הסיכון.
היה ריח רע בתעלה, אבל לא פחות רע מהחדרים שאנחנו מקבלים.
עברתי את התעלה וקיוותי בכל ליבי שהמכשף ישן. הגעתי לחדרו והצצתי מהחלון, ראיתי שכבר השמש מציצה, זה לא טוב, בכלל! ממה שאני יודעת הבקבוק של הרעל מונח ליד מיטתו של המכשף, וצדקתי! הרעל באמת היה שם, אבל המכשף לא היה במיטתו.
לקחתי את בקבוק הרעל וחזרתי מהר לכיוון התעלה. לפתע התנגשתי בגוף גדול, הבטתי מעלה וראיתי את פניו של המכשף.
“לאן את ממהרת כל כך”? שאל המכשף בקול מאיים כשחיוך זדוני מרוח על פניו. נבהלתי ולא ידעתי מה לעשות, זהו זה נגמר.
עוד לא מלאו לי 18 שנים וכבר עכשיו אני עומדת למות.
המכשף החזיק בחרבו, הניף אותה בכל הכוח, עצמתי עיינים, ואז- כלום, כלום לא קרה!
פקחתי את עייני וראיתי את לורליי מתנשפת מולי ומחזיקה מחבת שחורה ומתחתיה גופו של
המכשף חסר ההכרה מרוח על הרצפה.
“את לא מאמינה! כשהייתי בדרך לכאן ראיתי את ספר הכישופים של המכשף, פתחתי אותו ומצאתי את המתכון לשיקוי שמסיר את הקללה! הכנתי את השיקוי. כדי להסיר את הקללה צריך שערה אחת של המכשף וגמרנו”! אמרה לורליי בהתרגשות.
תלשתי במהירות שערה מהמכשף והבאתי אותה ללורליי. לורלי הכניסה את השערה לבקבוקון קטן ופתאום- פוף!
יצא ענן של עשן מהבקבוקון, “זהו! הסרנו את הקללה”! אמרנו שתינו בהתרגשות! התנפלתי על לורליי בחיבוק מוחץ ובכינו דמעות של אושר.
מסר: גם כשרע תמיד תאמינו בעצמכם שתוכלו לשנות את המצב!
סוף
