הצ’ופר
שם: נריה קליין כיתה: ה1 מחנכת: אביגיל לוי בית ספר: נעם רמות בנים
ראיתי אותם מקפצים בשלוליות, איך הם נהנים מהגשם, איזו שמחה!
לרגע שניהם שתקו, פניהם הרצינו, התיישבתי על ענף קרוב, מנסה להקשיב.
“לנו כל כך כיף בשלוליות ובגשם אבל מתי ורון בטח סובלים” אמר דני.
“כן בטח קר להם והכל בוצי שם בעזה, תמיד רציתי להיות חייל כמו אחי רון עכשיו אני לא מקנא בו, מסכנים” השיב לו חברו יוסי.
“כולם עושים דברים לחיילים, כולם מתפללים, דואגים לארוחות בשבילם, הרב יוסף מארגן תהילים בכיתות ומה אנחנו עושים? משחקים בשלוליות?! בא נעשה גם אנחנו משהו בשבילם במקום רק לדבר” אמר דני.
“יאללה בא נכין צ’ופרים כמו בסניף, מה אתה אומר על הרעיון הזה? אבקש מאמא שלי שתעביר להם, אני בטוח שתסכים” אמר יוסי.
למחרת אחה”צ ראיתי אותם חוזרים מבית הספר מתלהבים עם שקית מלאה בשוקולדים ומכתבים מהתלמידים. אמא של יוסי לקחה מהם את השקית ונכנסה לרכב, התיישבתי לי על גג הרכב והצטרפתי לנסיעה לדרום.
עזה, הכול שם אפרורי ומזג האויר קר, רעש של פיצוצים, פחד. רק שהפיצוצים לא יפגעו בחוט החשמל עליו אני עומדת.
ראיתי אותם, מתי ורון, אחריהם הייתה עוד קבוצה לא קטנה של חיילים, בקושי רב מתקדמים בשלוליות הבוץ. לפתע המפקד כינס את כל החיילים למבנה נטוש שהיה שם.
עפתי והתיישבתי על אדן החלון.
“יש לי הפתעה בשבילכם” שמעתי את המפקד אומר. הוא הוציא מתיקו שקית של שוקולדים ומכתבים וחילק אחד לכל חייל.
“ובסוף השבוע אתם משתחררים הביתה ל48 שעות” הוא הוסיף.
קריאות שמחה נשמעו ואחריהם קולות של פיצוצים ויריות הפסיקו אותן.
יום שישי בבקר, אני רואה את רון נכנס הביתה, עייף אך מחייך.
דרך החלון אני רואה איך רון מקבל חיבוקים מכל בני המשפחה, קשה לתאר את ההתרגשות שהייתה שם.
“נו… ספר לי מה היה בעזה” שמעתי את יוסי מבקש.
“יש הרבה סיפורים ולא את הכול מותר לי לספר אבל קודם כל אני חייב להתקלח, כבר שבועיים שלא התקלחתי” השיב רון.
“בעצם משהו אחד אני חייב לספר לכם לפני המקלחת” הוא הוסיף.
“באחד מימי הלחימה החורפיים, המפקד חילק לנו צ’ופרים שתלמידים מאחד מבתי הספר בארץ כתבו לנו, לכל מכתב צורף שוקולד, אני קיבלתי את השוקולד האהוב עלי אחרי שבועיים שאכלתי רק מנות קרב, והמכתב שצורף כל כך שימח וחיזק אותי. איזה גאון מי שחשב להכין צ’ופרים לחיילים ודאג להעביר אותם” הוא אמר.
“שמרתי את המכתב שקיבלתי בכיס, אני אקריא לכם אותו” הוא הוציא את המכתב מהכיס והתחיל להקריא.
“חייל היקר,
תודה לך שאתה מגן עלינו,
תמשיך להיות חזק, אמיץ וגיבור.
שהקב”ה ישמור אותך ואת כל החיילים שאתך,
שתחזרו הביתה בשלום לתקופה רגועה ומתוקה כמו השוקולד הזה 🙂 “
יוסי לקח מידיו את המכתב ואמר בהתלהבות: “זה המכתב שאני כתבתי בבית הספר, זה הכתב שלי”
“צירפתי למכתב מקופלת, השוקולד האהוב עליך, זו הייתה היוזמה שלי ושל דני אח של מתי” הוא הוסיף.
רון הביט ביוסי המום ואח”כ נתן לו חיבוק גדול. אם לא הייתי רואה את זה בעיניי, גם אני לא הייתי מאמינה שכך יגיע מכתב מאח לאח, איזה עולם קטן.
טיפות של גשם החלו לרדת ואמא סגרה את החלון, התעופפתי חזרה לקן שלי, על עץ הצפצפה בחצר.
