היי, אני אוריאל.
הסיפור שלי מתחיל ערב אחד, כשאני וחברי נריה חזרנו הביתה מאחר-צהריים בספריה העירונית. ישבנו יחד לכתוב עבודה במולדת ולאחר מכן כל אחד הלך לביתו. כשכמעט הגעתי לבית שלי ראיתי רכב שחור נוסע במהירות ואחריו כמה ניידות משטרה. אפילו לא הספקתי לנשום והן כבר נעלמו. רצתי הביתה והתקשרתי לנריה: “ראית את הניידות שרדפו אחרי הרכב השחור? הן עברו גם ברחוב שלך”. “כן, ראיתי”, אמר נריה והציע: “אולי נלך למשטרה? כבר מלא זמן לא הלכתי להרפתקה. אבא שלי הוא הבלש הראשי. הוא בטח יסכים שנצטרף לחקירה”. “אבל זה מסוכן מאוד!”, אמרתי. “מה אתה מפחד לי פתאום?”, צחק נריה. מיהרתי לענות, כדי שלא יחשוב שאני פחדן: “אני לא מפחד בכלל! מחר אחרי הלימודים ניסע באופניים לתחנת המשטרה של אבא שלך”. “זה אוריאל שאני מכיר”, אמר נריה בשמחה. הלכתי לישון מלא בהתרגשות לקראת היום המיוחד שעומד להיות מחר. בבוקר מיהרתי להתארגן ורכבתי באופניים לבית הספר. בכיתה ראיתי את נריה כבר יושב. התקרבתי אליו ושאלתי: “אתה זוכר?”. “ברור”, נריה אמר והשיעור התחיל. כשהסתיימו הלימודים נריה ואני רכבנו אל תחנת המשטרה (כמובן באישור של ההורים). כשהגענו אביו של נריה קיבל אותנו בחיוך. אמרנו לו שאנחנו רוצים להשתתף בחקירה והחיוך ירד מפניו. אחרי שכנועים רבים אבא של נריה הסכים. התלווינו אלו אל הבית של הספרנית. יואל, אבא של נריה, אמר שכל הניידות שראינו אתמול בלילה היו במרדף אחרי החוטף של הספרנית אחרי שאנשים שעברו בסביבה במקרה דיווחו שראו חטיפה. הם עדיין לא ידעו מי החוטף כי לא הצליחו להשיג את הרכב והוא נעלם להם. בבוקר החוטף יצר קשר עם בעלה של הספרנית ודרש שייתן לו מיליון שקל כדי לקבל בחזרה את אשתו. שלום, בעלה של שושי הספרנית, כבר הוציא את הכסף מהבנק ותכנן להביא אותו לחוטף כשיהיו לו פרטים על נקודת המפגש. כשתחקרנו אותו בדקנו עם מי הוא היה בקשר בימים האחרונים. הוא פירט לנו וגם סיפר בדרך אגב שגדי, עורך הדין שלהם, חיפש את שושי אשתו בערב בו נחטפה אך היא לא הייתה בבית כי עדיין לא חזרה מהעבודה וגדי ענה “לא משנה” והמשיך לדרכו. אבא של נריה לא התייחס למידע הזה, אבל אנחנו החלטנו להתעקש ולחקור גם את עורך הדין. שאלנו אותו שאלות לגבי אתמול בערב ואמרנו לו (למרות שלא באמת ידענו…) שאנחנו יודעים שהוא קשור לחטיפה כי ראינו את זה במצלמות. בסופו של דבר הוא פלט “נכון, אני ראיתי את שושי הספרנית נחטפת אתמול בערב, אבל החוטף איים עלי שיהרוג אותי אם אספר על זה למישהו”. בדקנו איתו מי החוטף והוא אמר שזה ישראלוב – הגנב הידוע. מיד יואל והצוות שלו מיהרו לביתו של ישראלוב ופרצו את הדלת אבל הוא לא היה בבית. חיפשנו רמזים בתוך הבית ומצאנו במחשב פרטים על כרטיס טיסה לאמריקה על שמו. מיד הניידות חסמו את הכבישים לשדה התעופה ותפסו את הרכב של ישראלוב. כשנתפס הוא מיד הודה שחטף את שושי הספרנית והיא נמצאת בפארק השבלול. נסענו יחד עם ישראלוב לפארק השבלול ובאמת מצאנו אותה קשורה לאחד העצים בפארק. בשמחה רבה החזרנו את שושי הספרנית לביתה ושלום בעלה הודה לנו מקרב לב.
למחרת יואל הזמין אותי ואת נריה לתחנת המשטרה ומפקד התחנה הכריז עלינו כבלשים צעירים. הוא הבטיח שאולי בהמשך הוא ישתף אותנו בעוד פרשות.
