הפרו היבשן
אי פעם שאלתם את עצמכם מה לא לעשות? אני יודע. אל תסמכו על זרים שמציעים לכם כסף. אני למדתי את זה בדרך הקשה, בגיל שתים־עשרה, בשיקגו של 1920.
קוראים לי רוני. החיים שלי הם הרחובות האפורים, הרוח הקרה מהאגם, והעשן השחור שמגיע ממפעלים בעיר. אני לא זוכר את העולם שלי לפני שהמשפחה שלי איבדה הכל. אבא שלי היה מבשל בירה, כל המשפחה שלנו הייתה מבשלת בירה כבר שלושה דורות. אני זוכר את הריחות שמילאו את הבית, את מיה, אחותי הקטנה, יושבת ליד הכיור ומרימה בקבוקים קטנים, צוחקת כהקצף לבן נשפך. ואז הגיע החוק הפרוהיבישן- חוק היובש. ארצות הברית אסרה על אלכוהול. מה שהיה חוקי אתמול, היום הפך לפשע. הרישיון שלנו נלקח. חביות נשברו וכל הבירה נשפכה לרחוב. אבא שלי… לא החזיק מעמד.
הוא תמיד אמר: “רוני, אדם בלי עבודה הוא אדם חולה.” ואני הבנתי את זה כשבוע לאחר שהחוק נכנס לתוקף הוא איננו. אמא ניסתה להחזיק הכול ביחד, אבל העייפות שלה הייתה כל כך ברורה. מיה הייתה כל עולמי, ואני ראיתי את הפחד והרעב בעיניים שלה.
ואז שמעתי את השם אל קפונה. ברחוב, בלחישות של אנשים שמחפשים רווח. “חוב ישן של אבא שלך,” הם אמרו. אני בן שתים־עשרה. חוב? כסף? סכומים שאני אפילו לא מבין? הכל נשמע כמו סיפור שאינו שלי. אבל אם לא אעשה משהו, מיה תמות מקור או ברעב.
הלילה שבו החלטתי ללכת לפגישה עם האיש ההוא היה אחד הקשים בחיי. הידיים שלי רעדו, הלב דפק כל כך חזק שפחדתי שכולם ישמעו. אבל כל הזמן ראיתי את מיה, שוכבת בחדר הקטן שלנו, עיניים עצומות, נשימה שקטה. ידעתי שאני חייב לנסות.
זה היה אמור להיות משלוח קטן. חבילה אחת, אין סכנות. אבל ברגע שהאורות של הרחוב הציפו אותי, ידעתי שטעיתי בגדול. או ששיקרו לי. הלב שלי קרס, הגוף רעד, ואני חשבתי — עכשיו או אף פעם. זרקתי את החבילה לנהר, קפצתי אחריה למים הקפואים, נלחמתי כדי לצוף ולברוח.
ניצלתי. הייתי רטוב, קפוא, אבל חי. מאז אני עובד בנמל, סוחב ארגזים, לומד כל יום שהחיים הם לא מה שאתה מקווה שיקרה, אלא מה שאתה מחליט לעשות כשאין לך ברירה. אני רואה את מיה אוכלת, רואה את אמא מחייכת לפעמים. הרחובות מסביב מלאים באנשים שמנסים להסתדר עם חוק היובש, החוק הטיפשי שהרס לי את החיים, עם סוחרי אלכוהול קטנים שמסתתרים, אבל אני כבר לא חלק מהם.
השם אל קפונה נשאר רק שם, רחוק, כמו סיפור שמעולם לא היה שלי. עכשיו אני יודע שמה שחשוב הוא לשרוד, להגן על האנשים שאתה אוהב, ולדעת מתי לברוח. לפעמים אומץ זה לא להילחם עד הסוף, אלא פשוט להישאר בחיים.
אם אתם שואלים אותי מה לא לעשות ?! אל תסמכו על זרים שמציעים כסף. כי לפעמים, הדרך היחידה להילחם על המשפחה שלך היא לא לקחת שום סיכון מיותר, פשוט לשרוד, ולתת לעולם להשתנות סביבך.
כי בסופו של דבר- המסתגל שורד.
