לפני שנים רבות, חיה ילדה בשם אוליביה. היא גרה בכפר עשיר והוריה היו עשירים עד כדי כך שהיא גרה בארמון. הארמון היה יפהפה ומיוחד: המיטות היו מצופות בזהב טהור, הספות היו נעימות ורכות, ומסביב למנורות נצצו יהלומים בוהקים. הבגדים שלה היו עשויים ממשי וקטיפה, אבל המקום שאוליביה הכי אהבה היה גן הארמון.
בגן הארמון הייתה מזרקה יפה ונוצצת, ובצד הגן צמחו עצים עמוסי פירות. אבל הדבר שהכי סקרן את אוליביה היו המדרגות שבקצה הגן. הן הובילו אל הגג, ובגג עמד פעמון גדול מכוסה בזכוכית דקה. אוליביה אהבה לעלות אל הגג בלילות, כשעליית הגג הייתה מלאה בגחליליות שזרחו בחושך. בשביל אוליביה, הפעמון היה קסום ומיוחד, והיא תמיד חלמה לגעת בו.
לילה אחד, לפני השינה, אוליביה יצאה החוצה. היא טיפסה במדרגות אל הגג. הגחליליות זהרו בעוצמה, הפעמון נצץ, ואוליביה הרגישה שהרגע הזה הוא קסום במיוחד. היא שלחה יד אל הפעמון, אל לא הצליחה לגעת בו כי לפתע שמעה את אביה קורא לה: “אוליביה, הגיע הזמן לישון.”
“אני באה, אבא,” היא ענתה באנחה, ירדה לחדר שלה והלכה לישון.
באותו לילה, אוליביה לא הצליחה להירדם. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו היה הפעמון. כשהשעה כבר הייתה חצות והירח זהר בשמיים, אוליביה החליטה לעלות שוב אל הגג. בדרך היא שמעה רעש מוזר, כמו צלצול פעמונים עדין ורך.
היא המשיכה לעלות במדרגות, מלאת סקרנות, ונעמדה מול הפעמון. היא התקרבה אליו, הושיטה את ידה ונגעה בו. ברגע אחד, היא מצאה את עצמה במקום שונה לגמרי. הכול היה צבעוני ויפהפה, מלא באור וצבעים זוהרים.
לפתע, היא הבחינה במשהו שנראה לה מוכר מאוד. אחרי כמה רגעים, היא הבינה: אלו היו הוריה! אבל הם נראו מבוגרים מאוד, ואוליביה ראתה את עצמה שם, נשואה עם ילדים. הילדים היו מתוקים ושמחים, אבל היא הרגישה מבולבלת ונרגשת מאוד.
אוליביה ידעה שהיא חייבת לחזור להווה ולספר לכולם מה קרה. היא הבינה שהדרך חזרה עוברת דרך הפעמון. היא חיפשה אותו בכל הבית, וכשמצאה אותו, נגעה בו והתחננה שזה יעבוד. למזלה, היא חזרה להווה.
למחרת, אוליביה סיפרה להוריה על מה שקרה וביקשה מהם להתלוות אליה אל הפעמון. אבל כשהגיעו לשם, הפעמון נעלם באופן מסתורי.
אוליביה לא ידעה אם מה שקרה היה חלום או מציאות, אבל דבר אחד היה ברור: הפעמון היה קסום.
