הפחד שלי

הפחד שלי/ חני ליברמן

שמי חני אני בת 9 וחצי. לצערי בת להורים גרושים. אני חיה עם אמא והיא גם החברה הכי טובה שלי. שנינו גרות ברובע ו’. אמא חוזרת מהעבודה ב4:00 ולכן אחרי בית הספר אני חוזרת לבית של סבא וסבתא שאני כלכך אוהבת ברובע ז באשדוד. כשאמא חוזרת אנחנו הולכות לבית.

אני לומדת בבית ספר חב”ד והוא במקום רחוק. לכן אני חייבת הסעה. ההסעות מחכות בחוץ לכל הילדים. יש שלושה קווים 40 41 42 אני הייתי בקו 42 תחנה אחרונה. זה קו פשוט נפלא יש צחוקים בין החברות, משחקים וכמעט הפסקה אבל בתוך ההסעה, ממש נהניתי.

ההסעה יצאה לדרך גם באותו יום, והכל היה רגיל. משום מה הנהג היה עצבני וממהר. בכל יום יוצא שאני בשתי תחנות נשארת אחרונה לבד עם הנהג והמלווה. האמת, תמיד זה קצת מפחיד אותי עמוק בלב, אבל אני מסתכלת מהחלון ורואה הרבה אנשים. זה עושה לי טוב ואני מעבירה את זה. כולם ירדו והנהג הודיע למלווה ולי שהוא לא ממשיך לרובע ז כי הוא מיהר. שאלתי את הנהג, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות? מה אני ימשיך ברגל? זה רחוק. אז המלווה אמר בואי אני אקח אותך ברכב שלי הוא ממש כאן למטה. אמרתי טוב. ירדנו מההסעה ועלינו לרכב של המלווה. הוא קיבל טלפון ופתאום הוא אמר לי שהוא צריך לנסוע קודם לאיזה מקום ורק אחרי זה הוא יקח אותי לבית.

אמרתי לו לאיפה? אמר אני לא יכול להגיד לך. זה מסובך. באותו רגע נכנס בי פחד של החיים. הוא הפך בעיני לאדם זר. התחלתי לרעוד והתחלתי לצרוח עליו ולבכות. אמרתי לו, אם אתה לא לוקח אותי הרגע ישר לבית, אני יגיד לאמא שלי והיא תעשה לך בעיות. חבל לך. הוא פתאום אמר בסדר ונסע לרובע ז.

מה הוא חשב לעצמו שאני ילדה סתומה ? שאני לא מבינה? אבל אני לא ילדה פראיירית. אמא שלי סיפרה לי פעם שהייתי קטנה, שיום אחד היה איש לא טוב שאמר לילד אתה רוצה סוכריה? אז הילד אמר כן. הוא בא ואכל סוכריה והיתעלף במקום. אמא שלי לימדה אותי שבחיייים אבל בחיייייםםםם לא הולכים עם אדם זר. גם אם הוא מפתה אותך בממתק מגרה.

הגענו לרובע ז ראיתי שהוא העלה את אשתו לרכב .היא ראתה שאני בוכה ודברה עם בעלה ולא אמרה לי כלום. בקשתי ממנה להתקשר לאמא שלי והיא אמרה מצטערת נגמרה הבטרייה. (יכול להיות שבאמת המלווה ואשתו אנשים שלא חשבו על רע אבל הזמן שהייתי לבד ועוד לא יודעת לאיפה אני נוסעת זה עשה לי חושך בלב ופחד נורא). אמרתי להם לא מעניין אותי כלום אני רוצה הרגע לבית. ואז המלווה לקח אותי ישר לבית.

בקיצור חזרתי לבית כולי מפוחדת ובכיתי בלי סוף. לא ידעתי מה יקרה לי. הרמתי עיניים לשמים ואמרתי תודה לבורא עולם. לא רציתי לדבר עם אף אחד. הנחתי את התיק שלי בחדר במהירות והלכתי לשירותים ושם פרצתי בבכי מטורף. דודה שלי דפקה בדלת ובקשה שאפתח. היא נכנסה וראתה אותי בוכה.

היא שאלה אותי “למה את בוכה חנוש ?”

 “קרה לי משהו מזעזע בהסעה” הפנים שלה היו חיוורות.

“אמא צריכה כל רגע לחזור מהעבודה אבל כדאי שכבר תספרי לי, כדי שתירגעי” .

סיפרתי לה את כל מה שקרה לי והיא היתה המומה.

“סיפרת כבר לאמא, אולי בטלפון?”

“לא הצלחתי להשיג אותה בעבודה”.

כשאמא חזרה מהעבודה סיפרתי לה מה שהיה. אמא חיבקה אותי חזק, ליטפה אותי ואמרה לי שאני ילדה ממושמעת והיא שמחה ממני ושהיא תתקשר מחר לבית הספר. היה לי כל כך כיף בלב. כל היום חשבתי על דברים רעים שיכלו לקרות לי אבל אמא רק שמחה אותי וסיפרה לי דברים טובים. ורק אמרתי תודה.

בערב לא רציתי לישון רק חשבתי ודמיינתי. אמא אמרה לי “יאללה חני את צריכה לעלות למיטה”. אמרתי לאמא “טוב בסדר” עליתי למיטה ופתאום פרצתי בבכי. לא היה לי חשק ללכת יום למחרת. אז אמא ויתרה לי יום אחד. ואחרי זה הייתי מאוד סגורה בתוך עצמי לא רציתי ללכת עוד יום ועוד יום. אמא ראתה שאני מאוד רגישה וכל הזמן בוכה אז הסכימה לי.

יום אחד אמא דברה איתי והסבירה לי שזה לא יכול להמשיך ככה, ואני חייבת לחזור לבית הספר. אני ממש לא רציתי. אבל אמא הסבירה לי שאני חייבת והיא דברה עם היועצת והיא רוצה לדבר איתי. הסכמתי. היא לקחה אותי לבית הספר. נתנה לי את הפון שלה הישן ואמרה להגיד למורה שלבנתיים רק בהפסקות אני אדבר איתה. אחרי איזה כמה שעות שלחתי לה תמונה שאני בוכה. היא כתבה לי חנוש למה את שוב בוכה? אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת מחר. היא אמרה לא . זה לא פתרון ואת חייבת ללכת, אני מחפשת לך משהי שתעזור לך עם זה אבל לא כל אחת מתאימה. זה תחילת כיתה ג אם חס ושלום יהיה לך מלא חיסורים יעיפו אותך מבית הספר זה מה שאת רוצה? בכיתי לה ממש היא אמרה “לא וזהו”.

למחרת בבוקר התחלתי לעשות בעיות. בכיתי מלא ופספסתי בכוונה את ההסעה של הבוקר (שם הייתי מוכנה לעלות כי המלווה לא היה שם. הוא נמצא רק בחזור). סבא שלי קרא לי ואמר שהוא מבין אותי אבל אני חייבת ללכת. הוא הסביר שיש חוקים במדינה ויש חוק שאומר שילד חייב ללכת לבית הספר. הוא אמר את רוצה שהרווחה יקחו אותך? אמרתי לו סבא מה זה רווחה? הוא אמר לי שרווחה דואגת שילד יקבל את כל מה שצריך. ואם הורים לא מצליחים לדאוג שהילד ילך לבית הספר אז לוקחים אותו למשפחה אחרת למלא זמן ולפעמים אי אפשר לחזור לבית. הבנתי שאין יותר משחקים בכיתי אבל הלכתי לבית הספר. אמא עירבה את היועצת ערבנו את סגנית המנהל וכו … כולם היו מקסימות, דברו איתי, הסבירו לי שהמלווה ממש לא התכוון לשום דבר רע. הוא פשוט רצה לעשות לי טובה ולקחת אותי לבית, רק היה חייב על הדרך לקחת את אשתו. אבל לי לא עזר כלום. הרגשתי אבודה. הפחד לא עזב אותי. התפללתי להשם שימצא לי תרופה. ואז זה קרה.

נסענו שבת לחברה של אמא שלי. יש לה שלושה בנים מקסימים עם חדר מלא משחקים. שיחקנו הרבה ולפני הקידוש של הבוקר ירדנו לשחק קצת עד שהאבא יחזור מבית הכנסת. אמא וחברה שלה דברו ואמא שלי אמרה לה שהיא חייבת לעזור לי עם חני. לחני יש בעיה ללכת ללימודים.. והיא סיפרה לה את כל הסיפור. החברה אמרה לאמא שגם הילד שלה פעם פחד מאוד ולא היה יוצא מהבית לכל מקום, לא רק לבית הספר. ויש מטפלת אחת שממש עזרה לו והיום הוא כבר לא מפחד.

כשעלינו מהמשחקים אמא סיפרה לי בשקט על הילד של החברה שיצא מהפחדים בזכות המטפלת רוחי. אני לא אהבתי את זה בהתחלה. עוד פעם לפגוש משהו שלא בטוח יבין מה עברתי… אבל כשאמא והחברה הלכו לישון צהריים ניגשתי לילד ושאלתי אותו איך היה אצל המטפלת רוחי? והאם באמת הוא פעם פחד ולא יצא מהבית? הוא סיפר לי מה הוא הרגיש וזה כלכך היה דומה לפחדים שלי.

במוצאי שבת התקשרנו לרוחי המטפלת ואמא קבעה שאני יבוא אליה. והנס הגדול היה שרוחי גרה גם ברובע ז בניין ממול לסבא וסבתא. השם עזר לי ממש. הוא ידע שחסר לי שרוחי תגור רחוק ואז אצטרך עוד הסעה.

רוחי ממש נשמה. כלכך טובה וואו. בהתחלה לא הרגשתי שהיא עזרה לי אבל עוד טיפול ועוד טיפול זה עזר יותר ויותר. אני יגלה לכם במה השתפרתי. פעם הייתי בוכה כל לילה היום הרבה פחות. פעם הלכתי פעם בשבוע לבית הספר היום אני הולכת כל השבוע. בבוקר אני נוסעת בהסעה ובחזור או סבא או אמא באים עם רכב לאסוף אותי. ואני מאמינה שעוד אצליח לעלות להסעה בחזור ולא לפחד בכלל. רוחי למדה אותי שעל הכל צריך להגיד תודה.

אז אסכם בזה שכל דבר רע או טוב שקורה לנו צריך להגיד תודה. אם נגיד קיבלתי מכה להגיד תודה ולא רק אם קבלתי מתנה. והכל זה לטובה. אבל ילדים אנחנו צריכים לשים לב לכל דבר שקורה לנו. ולא להתקרב לאנשים זרים גם אם הם נראים לנו טובים. ואם יש בעיה כדאי ללכת לטיפול מאשר לסבול ותמיד לספר את כל מה שעברתם לאבא או לאמא והם ימצאו לכם פתרון.

אז ביי זו אני חני ליברמן מאשדוד ניפגש בסיפור הבא