היו הייתה פעם חורשה קטנה, שנמצאה בקצה העיירה ‘פלאבק דון’. הרבה מאוד אנשים הגיעו אליה, אבל לא בשביל הדשא, הפרחים או הפירות. הם הגיעו רק בשביל להצטלם עם עץ אחד.
מה יכול להיות מיוחד כל כך בעץ שאנשים יבואו להצטלם איתו, אתם שואלים? אז… זה קצת מוזר. בוא נספר קצת על העץ.
זה היה עץ מרושע. כל פעם שמישהו עבר לידו, הוא שלח את השורשים שלו כדי להפיל את האיש. הוא גם ממש לא אהב כשקוטפים לו פירות. כל פעם שמישהו ניסה לקטוף, נפל עליו אבטיח. כן, זה היה עץ אבטיחים. אני יודע שאין דבר כזה, ואבטיחים לא גדלים על עצים, אבל זה סיפור, וזה הסיפור שלי, (ואם יש לכם בעיה עם זה… טוב… לא באמת אכפת ליוחוץ מזה אני לא יכול לדעת את זה בגלל שאתם שם ואני פה, וגם בגלל שזה לא סיפור אמיתי, ואני עכשיו ממציא אותו. בכל מקרה, זה לא היה סתם אבטיח. זה היה אבטיח גדול, עסיסי, ומתוק. סתם בזבוז! וזה היה אפילו מסוג האבטיחים האלה שמשאירים כתמים שלא יורדים בכביסה!!! אז בגלל זה, כל האנשים שנאו אותו. אז למה הם ביקרו וצילמו אותו?! זה בגלל שהוא היה צבעוני ויפה. רגע, צבעוני?! התכוונתי הכי צבעוני. קשה לתאר כמה הוא היה צבעוני. מרוב צבעים, לא ראו בכלל את העץ עצמו. רק הייתם מסתכלים עליו-והייתם מתעלפים מרוב צבעים (כן, אנשים מוכנים להתעלף בשביל לצלם כמה תמונות יפות).
העץ, מצידו, שנא אנשים, ואחרי שהוא הבין שכולם מגיעים רק בגלל שהוא צבעוני, הוא שנא גם צבעים. האנשים לא הבינו למה הוא שונא אותם, ולא מצאו תשובה. רק העץ ידע את האמת: פעם, לפני הרבה מאוד זמן, הוא אהב אנשים, ולא הפריע לו אפילו שהם היו קוטפים לו אבטיחים (זה עדיין הסיפור שלי) הרבה אנשים אפילו קראו לו “העץ הנדיב”. העץ חי בשלווה כמה שנים, עד שהגיע האיש ששינה הכל. האיש הזה הגיע מעיירה רחוקה ושמה ‘רוקי בוקי’. העיר הזאת הובילה בתעשיית רהיטי עץ, (כן, עץ!) ואם המצב לא היה חמור מספיק, האיש הזה היה מנהל המפעל. הוא נשען על העץ, והתחיל לקרוא ספר. העץ לא ידע במה הוא עובד, והוא היה בסדר עם זה שהאיש נשען עליו. העץ התחיל להתעניין בספר, אבל האיש הסתיר לו. העץ ביקש בנימוס מהאיש שיזוז קצת, בגלל שהוא לא יכול לקרוא ככה. (כן, עצים יודעים לקרוא. זה עדיין הסיפור שלי) האיש נבהל מאוד. הוא מעולם לא ראה (או שמע) עצים מדברים! האיש ברח מייד ולא נראה שוב.
לעומת זאת, הספר שלו כן נראה שוב, בגלל שכשהאיש ברח, הספר נשמט מידיו ונפל לרגלי העץ, הפוך. העץ המסוקרן הסתכל על העטיפה, וקרא את הכותרת, מזועזע. ‘המדריך השלם לכריתת עצים’ היה שם הספר. מאז אותו היום, העץ נשבע שינקום את נקמתו בכל חוטבי העצים. טוב, עצים לא יכולים לדעת במה כל אחד עובד, אז הוא פשוט התנהג לא יפה לכולם. אז עכשיו אתם יודעים את סיפורו של העץ הקמצן, ואם תעברו אי-פעם בחורשת פלאבק דון, תוכלו לראות חלקת דשא קצת יותר בהירה, שעליה צומחים גבעולים קטנים וצבעוניים. לידם יש שלט, שנראה כאילו צמח מהאדמה. על השלט נכתב “עזבתי. אני מקווה שאל הילדים שלי תתנהגו טוב יותר מאשר איך שהתנהגתם אלי.”
