העפרון הקסום
היה פעם ילד בן עשר בשם תומר. יום אחד המורה שלו ביקשה מכל הילדים לכתוב סיפור יצירתי במיוחד. כולם מיד התחילו לשרבט רעיונות, אבל תומר נשאר ישוב מול הדף הריק. הוא ניסה לחשוב, נאנח, מחק, שוב ניסה—אבל שום רעיון לא הגיע. הוא הרגיש שחסמו לו את המוח. כשחזר הביתה, אמא שלו ראתה את פניו המתוסכלים ושאלה מה קרה. תומר סיפר לה שהוא פשוט לא מצליח למצוא רעיון.
“תשב, תחשוב, זה יגיע,” אמרה לו אמא. “אתה ילד יצירתי!”
“אבל אני לא מרגיש יצירתי בכלל…” הוא ענה.
למחרת, כדי לנקות את הראש, תומר הלך לפארק לשחק פריזבי עם החברים. השמש זרחה, הצחוק שלהם מילא את האוויר, ותומר כמעט שכח את הסיפור שהוא צריך לכתוב. אבל אז, בזמן שחיכה שהחברים יסיימו סיבוב, משהו משך את העין שלו—ברק קטן מתוך שיח ירוק.
הוא התקרב וראה עיפרון מוזר. הוא היה ישן, אבל על הגוף שלו היו חריטות עדינות בצורות שלא הכיר. הוא הרים אותו ופתאום הרגיש מין רטט קל ביד, כאילו העיפרון שמח שמצאו אותו.
בבית, תומר פתח את המחברת. הוא חשב על משפט שהוא רוצה לכתוב—ופתאום העיפרון החל לכתוב לבד! תומר קפץ אחורה בהפתעה. הוא חשב על ציור של כלב קטן, והעיפרון צייר כלב—ואז הכלב קפץ מהדף והתחיל להסתובב בחדר!
תומר לא היה מאמין. עיפרון שמגשים כל מילה וכל ציור! הוא חשב: “אני לעולם לא אכשל במבחנים, לא אתקשה בשיעורי בית… זה מושלם!”
אבל תומר לא ידע שמישהו אחר מחפש את העיפרון הזה. מדען רשע, בשם ד”ר זורקס, שמע שמסתובב בעולם עיפרון קסום בעל כוח להחיות כל רעיון. הוא רצה להשתמש בו בשביל ניסויים מסוכנים ולהפוך לאדם החזק בעולם.
ד”ר זורקס עקב אחרי עקבות קסם, עד שהגיע לבית של תומר. לילה אחד הוא פרץ פנימה ודרש את העיפרון. תומר רעד מפחד, אבל ידע שהוא חייב לחשוב מהר.
הוא תפס את העיפרון וצייר כלוב ענקי עשוי פלדה. כהרף עין, הכלוב קפץ מהדף וסגר על המדען הרשע. תומר מיד התקשר למשטרה, והשוטרים באו ולקחו את ד”ר זורקס למעצר.
אחרי שהכול נגמר, תומר ישב מול העיפרון. הוא הבין שיש לו כוח אדיר, אבל גם אחריות. ואז פתאום הוא חייך—הוא ידע סוף סוף על מה לכתוב את הסיפור שלו. לא בגלל העיפרון, אלא כי הוא גילה שהיצירתיות שלו הייתה שם כל הזמן, רק היה צריך להאמין בה.
