רוצו מהר! התחבאו! תנעלו מהר את השערים והדלתות . לא לצאת מהבתים .
היום חג השבועות השנה 1941 . בשנה הזו היה ” פרהוד” , המוסלמים עשו פרעות ,פגעו ביהודי העיר בגדאד שבעירק.
כל המשפחה שלי התחבאה מהמוסלמים . ואז ההורים שלי החליטו -אנחנו עוזבים לארץ הקודש.
בעליה הגדולה מעירק בשנים 1950-1951 ,גם אנחנו עלינו לארץ ישראל. למבצע העלייה קראו בשם עזרא ונחמיה , על שם עזרא הסופר ונחמיה.
הייתי בת 3 כשעלינו לארץ ישראל. השלטונות בעיראק לקחו לנו את הדרכונים, שמו חותמת שאסור לנו לחזור לשם.
החיילים הורידו ממני את השמיכה, הם בדקו שלא לקחנו תכשיטים , זהב והחבאנו אותם בשמיכה.
אמא שלי החזיקה אותי, היא חיבקה אותי חזק . היא לא ניסתה להתנגד , או לדבר איתם , היא פחדה שיפרידו בינינו , ולא יתנו לנו לעלות לארץ הקודש.
העלו אותנו על המטוס לקפריסין , משם המראנו לארץ ישראל. נסענו ברכבת עד לחיפה.
בעיראק היו לנו בתים גדולים, הרבה רכוש , הרבה אנשים הצליחו בעבודות.
לאבא שלי היה מפעל לשקיות נייר , והתפרנסנו בכבוד. השארנו את כל הרכוש שלנו מאחור. הגענו לארץ ישראל בלי כלום .
הנציגים מארץ ישראל בדקו אותנו, הם הציעו לנו מקומות שיש בהם מעברה.
נפרדנו ממשפחות , שכנים וחברים שהכרנו . כי כל אחד בחר מקום אחר להיות בו.
אבא בחר להגיע למעברה במגדיאל ( הוד- השרון) .
במעברה לא היו בתים גרנו באוהלים, שנבנו על החולות . כשירדו גשמים
בס”ד
חזקים הכל הפך לבוץ, התלכלכנו ונרטבנו. כשהיתה רוח חזקה פחדנו שהאוהל לא יעוף. לכבס את הבוץ היינו צריכים לכבס את כל הכביסה בידיים לא היתה מכונת כביסה.
אני זוכרת שלקראת ערב באחד מהימים של החורף ירדו גשמים חזקים, ורוחות חזקות . לפתע שמענו צעקות ,הייתה הצפה מהגשמים. הואדי –הנחל שקרוב לאוהלים שלנו , עלה על גדותיו והציף הכל.
חלק מהילדים חלו , והיו צריכים טיפול רפואי.
לא היו מים זורמים כמו היום בברזים שיש בכל בית. היה ברז מרכזי בחוץ שממנו יכולנו למלא דליים במים , השירותים היו בחוץ ,לא היו כבישים סלולים.
להורים היה קשה כי הם לא ידעו לדבר עברית ,כשגדלתי עזרתי להם בבית.
הייתי מתרגמת להם מעברית לערבית .
לאבא שלי לא היתה עבודה , בכל זאת הוא היה שמח , ושמר על אורח חיים דתי. אחר כך הוא עבד בסלילת כבישים .
אחרי זה העבירו אותנו לצריפים מעץ . ואחרי כמה שנים העבירו אותנו לבתים. לא היה חשמל היתה עששית שדרכה היינו מאירים כשהיה חושך, ולא יכולנו לראות שום דבר.
לא היו טלפונים באותם זמנים, ולא היה לנו מקררים היו אנשים שעברו בין הבתים ומכרו קרח לקירור או נפט לבישול וחימום. לא היו מקלחות בבתים, היינו מתקלחים עם צינור בחוץ . לא היו לנו רכבים או טלוויזיות. היינו ישנים בתוך חדר אחד שישה אנשים .
לאבא שלי היה קשה שאין לו בית כנסת. הוא אסף את חבריו , והם פנו לרב העיר וביקשו להקים בית כנסת . הם בסוף הצליחו להקים בית כנסת גדול שעד היום קיים ופועל.
עד היום אני באה לבית הכנסת , ואני נזכרת במה שהיה פעם . וזה ממלא אותי
בתחושת חמימות.
