שלום, קוראים לי שלי בוגנים, נולדתי בפריז בראש השנה ה’תש”ע.
הכל התחיל ערב אחד של חודש מרץ. בערב זה, כאשר ירדתי מהרכב עם אמא שלי ואחותי, שמעתי אותן מדברות על ארץ ישראל ועל פרויקט “עלייה. בתקופה זו, טרם ידעתי מה היא “עלייה”, לכן שאלתי אותן.
- על מה אתן משוחחות?, שאלתי.
- על מעבר הדירה, מדוע?, ענתה אחותי.
סביבי, הכל החל להסתובב. התקשיתי להבין מה היה קורה. היינו גרים ב”סנט-מור-לה-פוסה”, כארבעים וחמש דקות מפריז, באזור “ורן-סנט-הילר”. בשכונה היו לנו הרבה חברים. היה לנו בית גדול עם גינה, ובסוף הגינה היה גדר. בת השכנים הייתה צעירה ממני בשנה ונפגשנו מעבר לגדר יום יום, שוחחנו ושיחקנו בהנאה. ליד הבית עבר הנחל “לה מרן”, נחל נאה עם עצים מרשימים. בקיצור, היה לנו כל מה שצריך.
אז מדוע המשפחה החליטה החלטה כזאת?! ההורים שלי הרגיעו אותי, אמרו שזה יהיה רק בעוד שנה או שנתיים. אך המחירים בארץ החלו לעלות יותר ויותר מהר… כך שאם היינו רוצים לעלות ארצה, היה צריך לעבור עכשיו. היינו אז בחודש מאי, נותרו ארבעה חודשים עד העלייה, ב-18 אוגוסט 2021. ארבעת החודשים הללו עברו מהר מאוד ונפרדנו מחברינו.
לבסוף, יום המעבר הגיע. לא רצינו למכור את הבית, אז השארנו את המפתחות אצל חברים ונסענו ברכב שלהם לשדה התעופה. נפרדנו גם מהם והודנו להם, ואז טסנו במטוס. כאשר הגענו ארצה, עלינו לאוטובוס והגענו עד לביתנו החדש. בהתחלה היה די קשה, אך התרגלנו מהר, ואז התחלתי להבין באמת. הבנתי שארץ ישראל היא המדינה שלנו מאז ומתמיד, וגם אם לפעמים יש געגועים, זו הייתה החלטה נכונה לעלות ארצה. אנחנו בדור שבו ארץ ישראל פתוחה לכולם, צעירים, מבוגרים וזקנים.
