העלייה מתימן
הייתי ילד בן 9 שגדל בשכונה יהודית בעיר הבירה של תימן, שנקראת צנעא. גרנו ברחוב קטן שבו הכרנו את כל השכנים, החבר הכי טוב שלי גר שני בתים אחרי. הא! שכחתי להגיד לכם איך קוראים לי.. אני חיים ולחבר שלי קוראים יהודה ולהורים שלי קוראים להם שלמה ושרה.
אני ויהודה היינו הולכים כל יום לבית הספר ביחד, בית הספר נמצא כשישה רחובות אחרינו. למורי שלי קוראים אהרון יצחקי והוא היה מלמד אותנו קרוא וכתוב ולקרוא בתורה. באותה תקופה לא היו לנו הרבה ספרים, לכל חמישה ילדים בערך היה ספר אחד וכולם הצטופפו מסביב לספר. אני ישבתי כשהספר היה הפוך לפני ותוך כדי למדתי בעצם לקרוא הפוך.. למדנו פיוטים ושירים של הרבי שלום שבזי זצ”ל על הגלות, על הגאולה ועל הכמיהה לציון.
יום אחד הגיעו השכנים וסיפרו להורים שלי שהוקמה מדינה ליהודים-מדינת ישראל, ושהם מתארגנים לעלייה לארץ ישראל ושכדאי לנו להצטרף לעולים. באותם ימים נרצח שליט תימן והחל מאבק בו יהודי תימן סבלו מפרעות מצד המוסלמים והיינו צריכים למכור מהר את הבית שלנו ואת רוב הרכוש כי לא יכולנו לקחת אתנו כמעט דבר.
התרגשתי מאוד לקראת העלייה לארץ ישראל, העלייה שלנו לארץ ישראל נקראת בשם “על כנפי נשרים” או “מרבד הקסמים”. היינו עם הרבה גאולה!!!
התחלנו את המסע הארוך לארץ ישראל ברגל, יש כאלו שסבלו מרעב, יש כאלו מהשמש, מהמחלות ומהמגפות. הרבה עולים נפטרו בדרך ומי שהצליח לשרוד הגיע תשוש לעיר עדן. אכלנו רק פיתה, דבש ותמרים ושילמנו הרבה ריאלים תמנים כדי שיתנו לנו לעבור בדרכים שבמדבר בדרך לעדן, והארנו את דרכנו עם מנורת גז.
זה היה מסע….
בעיר עדן הגענו למחנה שארגנו לנו, שם התפללנו, קראנו בתנ”ך ואספנו כוחות להמשך הדרך…
השלטונות הבריטיים ששלטו במחנה העלייה שנקרא “גאולה” בהתחלה סירבו לקבל את כל העולים, אבל לאחר לחץ בינלאומי, הרשו הבריטיים לכל העולים להגיע למחנה ולחכות עד שיעלו לארץ ישראל.
חיכינו כל יום לבשורה – מתי יאשרו לנו לעלות לארץ ישראל?!
כשהוריי קיבלו את הבשורה המשמחת. היינו מאושרים עד השמיים! אני רציתי למצוא את יהודה חבר שלי וכשמצאתי אותו צעקתי לו “אנחנו עולים לארץ ישראל, אנחנו עולים לארץ ישראל”. הוא שמח מאוד ואמר לי שגם ההורים שלו קיבלו את האישור לעלות.
היינו אמורים להגיע לארץ ישראל בספינות לנמל אילת אבל המצרים סגרו את תעלת סואץ, ואז לא הייתה ברירה אחרת ולעיר עדן הגיעו מטוסים מארץ ישראל לקחת את העולים ואנחנו טסנו במטוס אל-על לארץ ישראל. כל יום הוטסו לארץ ישראל חמש מאות עולים וזה ארך כמעט שנה עד שכל העולים הגיעו לארץ ישראל.
הגענו לארץ ישראל ולאחר שהייה קצרה במעברה בקריית בנימין עברנו לתל-אביב, לשכונת “התקווה”, ההורים שלי קיבלו דירת חדר מהסוכנות היהודית. ההורים של יהודה חבר שלי קיבלו דירת חדר בשכונת “כפר שלם”, עכשיו הוא כבר לא יהיה קרוב אלי.. זה ציער אותי קצת, אבל ההורים שלנו דאגו שניפגש לעיתים קרובות והכרתי חברים חדשים.
אבא שלי ואבא של יהודה מצאו עבודה בשדות של תפוזים בדרום תל-אביב. הם היו יוצאים מאוד מוקדם לעבודה לפנות בוקר, אבל הם הודו לה’ על העבודה ועל מקור פרנסה, שהרי כל עבודה מכבדת את בעליה.
אני ויהודה הלכנו לבית הספר החדש שלנו בארץ ישראל ומאוד מאוד התרגשנו. אחרי הלימודים הלכתי למורי בשכונה.. ..זה המורי שלי מהשכונה בתימן! הוא עלה איתנו וגר כמה רחובות אחרינו.
אין ספק, זו זכות לגור בארץ ישראל!! במיוחד שהמורי שלי לימד אותי רבות לחיים בכל המובנים.
