העיר והיער
מגישה: נוגה ילינק, כיתה ה’1 כנפי רוח בנות, חריש
המורה הכריזה: “ילדות יקרות, יש בבית הספר פרויקט שבו כל ילדה תגיש עבודה על העיר שבה נולדה, אני מצפה לעבודה יפה! תאריך הגשת העבודה יהיה בעוד שבוע וחצי.” “אוף! זה לא פייר!” צעקו בנות הכיתה. אני לא צעקתי, ישבתי וחשבתי על העבודה. המורה ענתה: “זה לא לדיון” והמשיכה בשיעור. בסוף השיעור הצלצול נשמע והתפזרנו להפסקה. בסוף ההפסקה חזרנו לכיתה והמשיכו ללמוד כרגיל.
בארוחת הערב סיפרתי להורי על העבודה. אמרתי שזה לא הוגן, כי בטח שרה שנולדה בירושלים תעשה על הכותל, וחנה שנולדה בחברון יכולה לעשות על שרה אימנו. לא יודעת, משהו פשוט יותר. אבא סיפר שלפני שחריש הייתה עיר, היה כאן יער נפלא, יפה, עם מלא פרחים בכל הצבעים. הוא הציע שנצא לטיול ביער שנותר ליד חריש. “אבא, לא רוצה! אני מבטיחה לך שכל הבנות יעשו עבודה רצינית ומושקעת, ולא ילכו לטייל ביער”.
“יהיה בסדר, עוד שבוע נצא לטיול ביער חריש. אקח חופש מהעבודה, ואת תקבלי יום חופש מבית הספר. יהיה נחמד…”
”בסדר, שכנעת אותי. איפה אמא, לאן היא הלכה?” ”אני כאן, מקפלת כביסה, בואי תעזרי לי קצת”. אמא אמרה. “אה… אמא אני פחות בקטע. אפשר לראות סרט?” ”טוב נו, בסדר, בתנאי שתפני השבוע זמן לעבודה שלך”
“בסדר, תודה אמא”
וכך עבר לו השבוע.
“מתי נצא? אני כבר מחכה, אני רוצה לצאת לטיול, אתה יודע שמרוב התרגשות קמתי מוקדם?” שאלתי. “רחל, אני גם מתרגש ומחכה אבל עכשיו שש בבוקר, נראה לי שנצא בעוד שעה”
“רחל, את מוכנה? אני רוצה לצאת עכשיו, תכנסי לאוטו. הולך להיות כיף!”
”כן יאללה, אני מוכנה. יוצאים?” כעבור חמש דקות כבר היינו ביער. היער היה מלא ברקפות וכלניות בכל מיני צבעים.
אחרי כמה דקות התיישבנו לאכול חטיפים. לפתע שמענו רעש חזק.
-“וואו, מה זה הרעש הזה?” שאל אבא.
-“אבא מה זה מה הם עושים?”
“אוי, אני חושב שכורתים עצים כדי לבנות כביש.”
“אבא, אני לא מבינה למה להרוס את היער? הוא כל כך יפה, אני לא מוכנה. מה יישאר ביער?”
“אני באמת לא יודע, בואי נשאל אותם.”
“סליחה” פנינו לעובדי הטרקטורים “מה קורה פה? למה אתם כורתים עצים? זה לא בסדר!”
“שלום לכם” פנה אלינו אחד העובדים, “אנחנו בונים פה מסלול למטיילים כדי שיוכלו לטייל בנוח, אני מסכים אתכם שחבל לכרות עצים. פנו למנהל החברה שלנו ואמרו לו שהם רוצים לעשות מסלול כמובן בתשלום, והוא הסכים. אני לא מחליט מה בונים, אני עושה מה שאומרים לי, גם אני לא חושב שזה הדבר הנכון לעשות, טוב יום טוב! אני צריך לחזור לעבודה”
-“אבא, אני חושבת שזה לא בסדר שכך כורתים עצים, גם אם זה כדי שלנו יהיה נוח לטייל ביער, חשוב לשמור על העצים ביער! זה לא הוגן!”
-“אני מסכים איתך, זה באמת לא הוגן…”
“מה לא הוגן?” נשמע קול מכיוון החניה. ראינו שם אדם שלא הכרנו. אני ואבא סיפרנו לו את הסיפור על הטרקטורים. הוא אמר “שלום, לא הצגתי את עצמי, שמי נועם, ואני עובד בחברה להגנת הטבע, ואני לא בטוח שיש אישור לבנות פה מסלול. זה ממש לא צודק, אני אדאג לזה”
כשחזרנו הביתה, אמרתי לאבא: “אתה יודע שכבר לא אכפת לי כמה אני אקבל, אכפת לי שהעניינים יסתדרו ולא יכרתו יותר עצים”
