העזרה המסוכנת
כל יום שבת אחרי סעודת שבת אנו יורדים לגינה או מבקרים בני משפחה או עושים משחק משפחתי בבית, והפעם היינו בגינה.
זה קרה בסביבות השעה 13:30, הגעתי עם משפחתי לגינה ציבורית והתחלתי לשחק.
באמצע שאני על חבלים בדרך למגלשה אני מבחין בילד שנתקע בין החבלים וילד שמסתבר שהוא אחיו מנסה לעזור לו להשתחרר מהחבלים.
אני מומחה בטיפוס על חבלים וקרה לי המון פעמים מה שקרה לאותו ילד והצלחתי לצאת מזה ואני כבר יודע איך משתחררים מזה, באתי לטפס לעברו אך מספר מחשבות קטעו אותי והיא: אין לי בעיה לעזור אך מה אם אני לא אצליח ואז הוא יהיה במצוקה את מי יאשימו אותו או אותי? ברור אותי; והדבר השני הוא שקשה לי לראותו כך.
לאחר 5 דק’ של התלבטות אם לעזור לו או לא החלטתי לקחת את הסיכון ולעזור לו. הלכתי לעברו ואמרתי לאחיו להתרחק, הוא התרחק. אחר כך ניווטתי את אותו ילד ועזרתי לו להשתחרר מהחבלים והוא השתחרר ולא הייתה לו שום בעיה, הוא גם לא נשרט או השתפשף. ירדה לי אבן אחת מהלב.
אחיו ראה זאת באה לעברי ואמר לי: “תודה”, אני השבתי לו: “בבקשה”, ונפרדנו.
שהגעתי לכיוון הורי הם אמרו: “זה היה מעשה מסוכן מי יודע מה היה קורה אם הוא היה צונח מטה כי זה 5 מ’ אם חבלים מה לדעתך הוא לא היה נחבל או משהו כזה?, זה יפה שעזרת לו אך פעם הבאה תיקח את האפשרות הזאת בחשבון, טוב?” אני אמרתי להם: “טוב, סליחה” והלכתי להמשיך לשחק שמח ומרוצה מזה שעזרתי לילד להשתחרר.
המסר שלי מהסיפור: “סוף מעשה במחשבה תחילה”.
יאיר כהן
כיתה ד’ ישורון חולון
המורה אסתר לוי
