שלום, לי קוראים דניאל, ואני בת שמונה וחצי. היום, חזרתי הביתה מבית הספר וראיתי שאין אף אחד בבית! הכל היה שקט, חוץ מצליל מוזר שמגיע מהמטבח. נכנסתי וראיתי סיר מבעבע על הכיריים. אני נורא פחדתי! אז ראיתי שגם התנור דלוק. “ביפ ביפ!” שעמתי פתום את הצליל של המזגן! “מי מדליק את המזגן אם אני לבד?” חשבתי לעצמי. הסתכלתי במזגן וראיתי שיוצא ממנו אש בצבע אדום, כתום, וצהוב.
אני נורא פחדתי והייתי מאוד לחוצה. רצתי לטלפון להתקשר לאמא, אבל הוא היה שרוף ושבור על הרצפה. ידעתי שמאוד מסוכן לי להיות בבית עכשיו אז החלטתי לרוץ לסבא וסבתא שגרים בהמשך הרחוב. מרוב הלחץ, נפלתי בדרך כמה פעמים, אבל לא התייאשתי. סופסוף, הגעתי לבית ודפקתי בדלת. אף אחד לא ענה.
לא ידעתי מה לעשות. מצד אחד, רציתי ליפול על האדמה ולהגיד, “אני לא יכולה כבר!” אבל מצד שני הבנתי שאני צריכה למצוא את הכח לממשיך ולהתרכז. “אני יכולה! אני מצליחה! אני לא מתייאשת!” אמרתי לעצמי בלב, “אם אני לא מוותרת, הכל יהיה טוב בסוף”! נזכרתי שאמא לימדה אותי לנשום עמוק כשמשהו קשה לי. סגרתי עיניים ונשמתי עמוק שלוש פעמים. זה באמת נתן לי את הכח לחזור לבדוק מה קורה עם הבית שלי.
כשחזרתי הביתה הופתעתי לראות שהבית נראה רגיל לגמרי מבחוץ. “אולי כל האש כבר נכבה!” קיוויתי לעצמי. פתחתי את הדלת ומיד הרחתי ריח חזק של עשן. הבית היה שרוף ושחור מבפנים. הסיר כבר לא מבעבע, התנור כבר לא דלוק, והמזגן כבוי. עכשיו באמת היה שקט מוחלט בבית.
לאט לאט נכנסתי פנימה בצעדים של צב. נזכרתי בכרטיס ברכה שאמא ואבא הכינו לי ליום הולדת. זה היה לי מאוד חשוב ופחדתי שזה נשרף. עליתי למעלה לבדוק עם בנס זה שרד את השריפה. נכנסתי לחדר וראיתי שהכל היה שרוף. “אין מצב שזה שרד” חשבתי לעצמי בעצבות. אבל כשפתחתי את המגירה ראיתי משהו מדהים. יצא אור יפיפה ומנצנץ מהמגירה. כשהסתכלתי פנימה, הבנתי שהאור יוצא מכרטיס הברכה שלי! הוצאתי אותו וחיבקתי אותו חזק אל הלב. פתחתי את כרטיס הברכה וקראתי את המילים של אבא ואמא שנתנו לי כל כך הרבה כח:
“דניאל, את אף פה לא צריכה לדאוג. ה’ תמיד איתך וגם אנחנו תמיד איתך, אפילו בדברים ההכי קשים את לא לבד. באהבה, אמא ואבא. מזל טוב!”
“גלינג גלינג!” פתאום, שמעתי את הטלפון השרוף והשבור מצלצל למטה. “איך זה יכול להיות?” שאלתי את עצמי. רצתי למטה ועניתי לטלפון. הייתי בטוחה שזה יהיה אמא. “שלום דניאל,” אמר קול מוזר ולא מוכר לי. “מי זה?” שאלתי בבהלה, “ואיך את יודעת את השם שלי?” “ברור שאני יודעת איך קוראים לך,” ענה הקול, “אין שם בעולם שאני לא מכירה.” פחדתי מאוד ומיד ניתקתי. לא עברה שנייה ושמעתי שוב צלצול. ניסיתי לענות, אבל זה לא עבד לי. הצלצול נהיה יותר ויותר חזק.
פתאום, פתחתי עיניים ומצאתי את עצמי במיטה. השעון מעורר מצלצל. קפצתי מהמיטה מאוד מבולבלת. רצתי למדרגות והסתכלתי למטה. הכל היה רגיל ויפה. שום דבר לא היה שחור או שרוף! “זה היה רק חלום!” לחשתי לעצמי. ירדתי למטה וראיתי את אמא עומדת במטבח. “בוקר טוב, מתוקה” היא אמרה לי, “את יודעת למה הסיר הזה על הכיריים? אני בכלל לא השתמשתי בו! מוזר…”
