אי שם, על אי בודד ומסתורי, התעוררו שלושה ילדים בתוך חדר לבן וריק. החדר היה שקט מאוד, בלי חלונות, בלי רהיטים ובלי שום דבר מעניין. הילדים קמו לאט והביטו זה בזה בפחד. הם לא הכירו אחד את השני, והדבר הכי מפחיד היה שהם לא זכרו כלום מהחיים שלהם – לא משפחה, לא חברים, ואפילו לא את השמות שלהם.
בלב דופק, כל אחד מהם התחיל לבדוק את הבגדים שלו, בתקווה למצוא רמז קטן על מי הם. פתאום, אחד הילדים מצא פתק קטן בכיסו. על הפתק היה כתוב השם עומר. הילדה מצאה מיד פתק משלה עם השם רוני, והילד השלישי הרים את הפתק שלו, שעליו היה כתוב שחר. הם הביטו זה בזה בתדהמה, לא מבינים מה המשמעות של השמות האלה.
בהתחלה הם פחדו אחד מהשני ושמרו מרחק. ואז עומר שם לב למשהו מוזר בפינת החדר – מכונת כתיבה ישנה. הוא קרא לשחר ולרוני, ושלושתם התקרבו אליה בסקרנות. הם לא הבינו למה מכונת כתיבה עומדת לבד בתוך חדר ריק וללא כל רהיטים.
בזמן שעומר בדק את המכונה, שחר ורוני ניסו לפתוח את הדלת. הם דחפו ומשכו, אך הדלת הייתה נעולה ולא זזה. שחר הציע: “אולי נכתוב סיפור במכונת הכתיבה?” אבל עומר ורוני חשבו שזה רעיון מוזר, והתחיל ביניהם ויכוח קצר.
בלי שישימו לב, רוני התיישבה ליד מכונת הכתיבה והקלידה מילה אחת בלבד: “הצילו”. לפתע נשמע רעש חזק, והדלת נפתחה לאט לאט.
שלושת הילדים נבהלו, אך גם שמחו. הם יצאו מהחדר וראו סולם גבוה שמוביל למעלה. בזמן שהם טיפסו עליו, עומר שאל בקול מודאג: “מי הכניס אותנו לכאן? ולמה אנחנו לא זוכרים כלום?” אף אחד לא ידע לענות.
כשהם הגיעו לסוף הסולם, הם מצאו את עצמם בתוך יער גדול ומוזר. העצים היו גבוהים מאוד, והאווירה הייתה קצת מפחידה. שחר התחיל להרגיש פחד ורצה לחזור, אך לא הייתה דרך חזרה.
פתאום הם ראו צנצנת זכוכית מונחת על אבן. בתוך הצנצנת היה פתק. הם פתחו אותו וקראו: “אם אתם רוצים לצאת מכאן, תצטרכו לשרוד כאן חודש שלם.”
רוני אמרה מיד: “אין סיכוי! אני לא נשארת כאן!” אבל עומר ושחר חשבו אחרת. למרות הפחד, הם הרגישו שזה אתגר שהם חייבים לנסות לעבור.
“למה לא?” אמר עומר. וכך התחילה ההרפתקה הגדולה שלהם ביער המסתורי.
ביום הראשון הם חיפשו מקום לישון. הם מצאו סלע גדול שנראה יציב והחלו לבנות סביבו מחסה מענפים ועלים. עומר אסף את הענפים הארוכים, שחר סידר את העלים הגדולים, ורוני ניסתה להחזיק את המחסה יציב. כשהשמש שקעה, הם התיישבו בתוך המחסה ועצמו עיניים, אך הלב דפק חזק מפחד.
ביום השני הם חיפשו מים. אחרי חיפושים רבים מצאו נחל קטן וצלול. הם שתו ממנו בזהירות, ושחר אפילו מצא כמה פירות על השיחים לידו. הם למדו שצריך להיות זהירים עם כל דבר שהם מוצאים – לא כל מה שנראה טעים בטוח לאכילה.
בימים הבאים הם התחילו להכיר את היער. הם מצאו שבילים קטנים, חיות מסתוריות, ואפילו מקום שבו אפשר להדליק אש בעזרת אבנים. כל יום הם התאמנו לעבוד יחד, והחברות ביניהם התחזקה. עומר היה המנהיג שמראה אומץ, שחר מצא דרכים לפתור בעיות, ורוני התגלתה כמתכננת מצוינת שמסדרת את המחסה והציוד.
ביום העשירי הם מצאו עץ גדול עם חריטות מוזרות, והבינו שזה אולי רמז למקום שבו מסתתר הפתרון. מתחת לעץ הייתה קופסה קטנה עם פתק נוסף: “מי שמצליח לעבוד יחד, ימצא את הדרך החוצה.” הם שמחו וידעו שהמאמץ שלהם מתחיל להשתלם. במשך היום הם חקרו, למדו לשרוד, והבינו שגם כשהפחד גדול, ביחד הם חזקים יותר.
ביום השלושים, הם חזרו לאבן שבה הייתה הצנצנת. לפתע האדמה רעדה, ובין העצים נפתחה דרך חדשה. בקצה הדרך הם ראו אור חזק ודלת פתוחה. “הצלחנו,” אמר שחר בהתרגשות.
“לא היינו מצליחים בלי זה,” אמרה רוני והצביעה על שלושתם.
עומר חייך ואמר: “זו רק ההתחלה.”
שלושתם צעדו יחד אל האור, עם תחושת גאווה, אומץ, וחברות שלא ישכחו לעולם.
