היו היתה ילדה ושמה אליענה, לאליענה הייתה סבתא. לסבתא של אליענה היו המון סודות ואליענה ידעה זאת בגלל שסבתא שלה אמרה לה פעם: “אליענה, כשתהיי יותר גדולה, ביום הולדתך ה- 10, אגיד לך את סודי החשוב ביותר”! אליענה ממש רצתה לדעת את סודה החשוב ביותר לסבתא, אז היא ספרה לה שבעוד כמה ימים יהיה לה יום הולדת 10. אחרי חודשיים בערך אליענה רצה לדלתה של סבתא, שממש בפינתה של רחובה של אליענה ודפקה בחוזק על דלתה. סבתא פתחה ואליענה רצה לתוך ביתה של סבתא שלה וצעקה: “סבתא! היום יום הולדתי ה- 10! עכשיו את יכולה לספר לי את סודך החשוב”! סבתא ענתה: “נכון חמודה שלי! בואי תשבי”, ומהרגע הזה עד סוף היום סבתא סיפרה את סודה החשוב לאליענה.
סודה של סבתא הלך כך: “לפני כ70 שנה, כשהייתי בת 10 כמוך אימי רחלי אמרה לי: “לילוש, אנחנו עוברים דירה בעוד שבועיים”! לפי דעתי אימי הייתה שמחה שאנו עוברים דירה אז שאלתי אותה: “אימא, למה את שמחה שאנו עוברים דירה?” היא ענתה: “בגלל ש…” ופתאום אחותי אוריה רצה לתוך חדרי ואמרה בקול רם: “לילי! אבא קנה את טעמיך האהוב של גלידה! רוצה לבוא לאכול”? “בטח!” עניתי לה, אבל חשבתי לעצמי: “למה אבי קנה את טעמי האהוב של גלידה? הרי מוכרים אותו רק בחדרה והוא טעם נדיר” אבל לא היה לי זמן לחשוב על שאלתי כי ידעתי שאם לא אבוא עכשיו לאכול את גלידתי האהובה, אוריה אחותי תאכל הכל. אחרי שאכלתי את גלידתי, נזכרתי בשאלתי – למה אנחנו עוברים דירה ולמה אבי קנה את גלידתי האהובה והנדירה? רצתי לאימי שכבר החלה לארוז את בגדיה במזוודה ושאלתי אותה פעם נוספת: “אימא, את עדיין לא אמרת לי למה אנחנו עוברים דירה וגם עכשיו אבא יוסי קנה את הגלידה הכי נדירה כמעט בעולם!” אימי התיישרה ופנתה אלי, והיה נראה לי שביטנה גדולה יותר, ואמרה: “לילוש, אולי כדאי שתיקראי לאוריה כי את יודעת מה קורה כשאוריה מופתעת?” “לא” עניתי “היא אההה…, את מבטיחה לא לגלות לאף אחת?” “כן” עניתי, “סבתא?” שאלה אליענה ” כן” סבתא ענתה עם הקול הרך שלה “האם זה הסוד?” “לא, אני אמשיך ואת תיראי מה כן” ” בסדר” עניתי. “בסדר, אז היא מתחילה לא להרגיש טוב ואז קשה לה לזוז ממקומה” ” טוב” עניתי ורצתי לקרוא לאוריה אחותי הגדולה. אחותי נכנסה לחדרה של אימי ושאלה: “אמא, למה קראת לי?” אימי ענתה: “כי אני רוצה להגיד לשניכם ש… רק רגע אני אשאל את אביכם אם מותר לי להגיד לכם” והיא יצאה מחדרה והלכה לשאול את אבינו היקר יוסי, ומשם כבר לא שמעתי על מה הם דיברו כי כבר היה מאוחר.
בזמן שאימנו חזרה, אני ואוריה כבר הינו בשינה עמוקה. בבוקר התפלאתי לראות את עצמי לא בחדרה של אמא אבל בחדרי במיטתי הסגולה (כי צבעי האהוב הוא סגול), אבל עוד יותר התפלאתי משום שפתחתי את ארוני כדי להתלבש ומה אני רואה? שמלה נחמדה ומתחתיה פתק קטן שעליו היה כתוב: “לילי היקרה, אני ואביך שינינו את דעתינו לעבור לדירתנו החדשה להיום! אז לכי תתלבשי ותפגשי את אוריה בכניסת הבית ושם תמתין מונית שתסיע אתכן לביתינו החדש. דבר אחרון, אביכן יבוא אחר כך”
באהבה, אימא רחלי.
אימי אוהבת להשאיר פתקים אז ידעתי שהכול יהיה בסדר ושהיא גם כתבה את זה לאוריה. אבל אוריה ממש מהירה ולא רציתי שהיא תחכה לי יותר מדי, אז התלבשתי מהר, וירדתי לכניסה, ושם אוריה עמדה עם שמלה בדיוק כמו שלי שאימנו אומרת לנו להתלבש בהן בחגיגות. אחר כך, המונית הגיע והסיעה אותנו לבית עם גג בצבע בורדו ובריכה גדולה עם מרפסת וורודה וכחולה. אבל משהיה הכי משונה, היה שביתינו החדש היה גדול! לא גודל של ג’ירפה אלא גודל של פיל זקן. בינתיים, הגענו והסתכלתי על ביתנו וראיתי מאחורי שאוריה מבקשת עוד סוכריות על מקל כי נהג המונית הביא לנו סוכריות על מקל בנסיעה. אוריה הסתכלה על הבית לרגע ואמרה: “זה היה הבית של סבתא ליאורה וגם אימא אמרה שקוראים לך לילי על שם ליאורה”! “באמת?” שאלתי “באמת” אוריה ענתה, בזמן שהייתה באמצע לאכול את סוכרית המקל השנייה שלה. אוריה שאלה אותי: “לילי, את רוצה לשחות איתי בבריכה?” “לא” עניתי “אני רוצה לראות את חדרינו” “אז גם אני אבוא!” אמרה אוריה. נכנסנו לבית, ספרתי כמה חדרים יש, והיו 4 חדרי שינה במקום 3 – לי, לאוריה ולהורינו היקרים. קודם כל, נכנסתי לחדר הראשון, הסגול, בגלל שכמו שאתם יודעים, צבעי האהוב הוא סגול. על המיטה היה חרוט בעיפרון: “המיטה של הנסיכה לילי” ובחדר השני אותו הדבר רק היה חרוט: “המיטה של הנסיכה אוריה”. אחר כך, מצאתי את אוריה בחדרה הירוק (משום שהיא אוהבת טבע) ושאלתי אותה: “את אוהבת את השינוי?” אבל היא לא ענתה לי כי ברגע הזה שמענו את אבא יוסי שואל וצועק: “מתוקות שלי, איפה אתן?” ורצנו אליו וענינו: “אנחנו כאן!” כשמצאנו את אבא יוסי, היו לו בשורות טובות: “אמא רחלי בבית החולים כי יש לכם אח קטן חדש! היא אמרה שאתן יכולות לבחור את שמו של התינוק (אבל לא שם מצחיק)” הופתעתי, אבל זה ענה לי על כל שאלותיי, וגם גיליתי שזה אומר שאני אחות גדולה! פתאום הופיעה לי שאלה בראש ופשוט הוצאתי אותה בלי לחשוב: “אבא! למה אנחנו גרים בבית של סבתא ליאורה?” הוא ענה: “אז גיליתן! זה באמת הבית שלנו, אבל ליאורה הייתה עניה אז היא גרה כאן שנים רבות, והיא עדיין כאן, בחדר הקטן למעלה”. למחרת, אמא רחלי חזרה, ובבריתו התינוק ניקרא דוד, על שם בעלה של סבתא ליאורה”.
“אבל סבתא!” אמרה אליענה “למה אני לא מכירה אותו? ולמה זה סוד?” סבתא ענתה בקול הנהדר שלה: “שאלותיך מתחברות אליענה, משום שדוד במלחמה קשה נהרג כשנולדה אימך, וזה סוד כי דוד היה עוזר המון לסבתא ליאורה, ואז היינו עניים, אז לא היה לנו מטפלת בשבילה. אבל בסוף מצאנו!” אמרתי תודה ודילגתי לביתי שמחה לשמוע את סודה של סבתא לילי.
