שמי רותי אני בכיתה ד’ בת 9.
בחנוכה שעבר, נפגשנו כל החברות שבשכונה מתחת לעץ האהוב עלינו בשעה 16:45. זהו המקום הקבוע שבו אנחנו נפגשות. בשעה 16:03 התקדמתי לעבר העץ וחיכיתי לחברותי.
לאחר4 דקות, מיכל חברתי הגיעה. (תמיד שתינו מקדימות לכל מקום…) הראיתי לחברתי, מיכל את אוסף הסביבונים שלי. “וואו!” היא קראה, “איזה סביבונים יפים!” “תודה” עניתי, וחיוך קטן התפשט על פני. “מאיפה יש לך את כל הסביבונים האלה?!” התפלאה מיכל. “כל אחד ממקום אחר…” עניתי, “אחד קניתי, אחד קיבלתי ו..א..ח..ד” גימגמתי קצת, “ובקיצור כל אחד ממקום אחר..” עניתי בקוצר רוח… “אני אספר לך הכל מההתחלה.” אמרתי. “אז ככה,” חיכיתי חצי דקה, באתי להתחיל לספר ובדיוק באותו שניה מיכל התפרצה לדברי: “נו!! תתחילי כבר!” אמרה עם פרצוף מורגז וקצת מסוקרן, ואני התחלתי לספר. “יום אחד אבי הוריד את הקרטון שבו כל הסביבונים, מהארון למעלה. חיפשתי סביבון שיהיה רק שלי. חיפשתי וחיפשתי ו…עד שמצאתי סביבון יפה וחדש. היה שם חבילה חדשה משנה שעברה שלא פתחנו, אז פתחתי אותה היה בחבילה 35 ולקחתי 18 סביבונים.” נשמתי לכמה רגעים והמשכתי: “וסבתא רבה שלי, סבתא של אמא שלי, הביאה לי את הסביבון הכחול, הסביבון הכחול עובר מדור לדור. מהשואה זה עבר דורות דורות, אצל סבתא רבה רבה.. עד לאמא שלי ואז אלי. זה הסביבון הכי יקר לי!” “וואו” אמרה מיכל, “מעניין, אפשר לראות את הסביבון הכחול בבקשה? ביקשה. “קחי.” עניתי ברוגע. היא ליטפה אותו. הסתכלנו על הסביבון, הבטנו אחת על השניה בעיניים, והתגלגלנו מצחוק אדיר. כל העוברים יסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח! עד שמיכל הפסיקה לצחוק והסתכלה על הירידה ושמה אצבע על השפתיים שלה.
הסתכלתי על הירידה ואחרי זה בה, ושאלתי אותה בסקרנות: “מה קרה?!” “ה..ס בי בון ש.. ל ך נ פ ל..” אמרה מיכל בקול שקט ובגימגום. “איזה?!” שאלתי עצבנית קצת. “הסביבון ה…כ..ח..ו..ל” אמרה בקול של התחרטות. “מה?!?!?!?” שאלתי כאילו לא שמעתי טוב, “הסביבון הכחו..ל!” קולה של מיכל הסתדר קצת ממקודם. “מה?!? הסביבון הכחול שלי?!” לא חיכיתי לתשובה ורצתי לירידה שמיכל הסתכלה אליה קודם. מיכל גם לא היססה ורצה אחרי. רצנו עד סוף הירידה וחיפשנו אותו טוב. לאחר 11 דקות של חיפושים מיכל סמינה לי עם ידה שנעלה בחזרה לעץ שקבענו כל בחברות. ואז הוסיפה: “כבר מאוחר בנות צריכות להגיעה.” הצצתי בשעוני והשעה היתה 16:38 מיהרנו לעלות והתישבנו מתחת לעץ בדממה. אני ומיכל לא הוצאנו הגה מפינו למשך 3 דקות. לאחר 3 דקות חני רצה לקראתנו עם חפץ מוכר לשנינו. קמנו, התנערנו מהעפר שהיה מתחת לעץ, ורצנו לראות מה החפץ בידה. התקרבנו, “זה שלכן?” שאלה חני כשהיא מתנשפת. “כן!!!” אמרנו ביחד וחטפנו ממנה את הסביבון בחדווה.
