הנער שעזר

הכל התחיל בבוקר רגיל שחיכיתי יחד עם עוד נוסעים רבים התחנת הרכבת לתל אביב. הזמן עבר ואנשים רים שהיו סביבי נראו לחוצים- מתי תגיע הרכבת? עוד נאחר לעבודה.
גם אני היתי מתוחה , מיהרתי לפגישה חשובה מאוד.
כעובר מספר דקות הרכבת נכנסה לרציף וכולנו הזדרזנו לעלות. בתור הארוך היה גם בחור צעיר עם מזוודה שכמוה לא ראיתי, שחורה וגדולה מאוד , נראה היה שהוא יוצא לדרך ארוכה.
הבחור, סחב את המזוודה במאץ רב אל תוך הרכבת והנוסעים מאחור -נאלצו לחכות ולהאט.
והתלונות החלו להשמע- “אולי תזדרז?”
“אתה לא חושב שיש פה עוד אנשים מממהרים?”
נראה שהבחור נעלב אבל הוא לא אמר דבר והמשיך להתקדם.
האנשים נכנסו לרכבת והתמקמו בכסאות ואותו האיש מנסה למקם את המזוודה שלו , אז קם אחד האנשים והעיר לו- “הרעש שאתה עושה מפריע מאוד”
“ברכבת לא מעבירים מזוודות גדולות כל כך, למה שלא תקח מונית?” הוסיפה גברת נוספת.
והבחור שותק וממשיך בנחת ובחיוך. כשסיים- השאיר את המזוודה והמשיך לקרון הבא.
ניסתי להבין לאן הלך כשלפתע הכנסה לקרון אישה זקנה ומקל הליכה בידה. היא צעדה לאט לאט עד שהגיעה למזוודה, התישבה בספסל ליד וקראה בקול-“משהו יודע איפה הבחור הנחמד שעזר לי עם המזוודות?”
כל יושבי הרכבת הבינו רק עכשיו מה קרה כשאותו בחור התאמץ לסחוב מזוודה שכלל אינה שלו.
התבישיתי מאוד שכעסתי על אותו בחור בליבי ונזכרתי בדברי חכמים-” צריך לדון כל אדם לכף זכות”.