היה זה בוקר חורפי בהיר בשנת 1948. לפתע נשמע במרכז ירושלים פיצוץ. הכל מסביב התרסק. הזכוכיות היו מפוזרות בכל מקום ואנשים רצו מכאן לשם בבהלה. אמבולנסים דהרו אל הפצועים שהרבה מהם שכבו על הרצפה.
ציפי שמעה את הפיצוץ מרחוק ולבה לא היה שקט. היא דאגה לנחמיה, בן-דודה היתום שאמו, נחמה, דודתה האהובה של ציפי, נפטרה בלידתו והוא נקרא על שמה. נחמיה גדל עם מטפלת בחדר במלון אמדורסקי ברחוב בן יהודה, המלון שהיה שייך לסבא ולסבתא שלו. אבל ציפי, בת הדודה בת ה-16, הרגישה שהיא אחראית עליו, היא הגיעה אליו בכל רגע פנוי וטיפלה בו כאילו הייתה אמא שלו.
עכשיו היא דאגה לנחמיה בן השנה וחצי. החשש שלה היה גדול.. “אולי קרה לו משהו רע? הוא נפגע או נפצע? אוי, אני ממש מקווה שהוא בסדר..” היא יצאה מביתה ברחוב אבן שפרוט בשכונת שערי חסד וניסתה להגיע אל המלון של סבא וסבתא שלה ברחוב בן יהודה. היא ניסתה ולא הצליחה – כי הכל היה חסום. השוטרים חסמו את כל הדרכים והכבישים בדרך למלון בגלל הפיצוץ. ציפי ראתה שהרחוב חסום ושהיא אינה יכולה להיכנס, ציפי נלחצה מאוד, היא הרגישה אחראית לגורלו, והיתה לה תחושה לא טובה.. היא חשבה ללכת דרך רחוב צדדי, אולי הוא לא יהיה חסום. אך לצערה הכל היה חסום.. ציפי הרגישה חסרת אונים, ואז עלה במוחה רעיון: להגיע לבית החולים הקרוב, אולי שם תדע מה מצבו.
היא רצה לבית החולים הסמוך, כשהגיעה לשם ראתה אנשים פצועים, ורופאים שמתרוצצים בכל מקום ומנסים לעזור. המראות היו קשים.. היא ניסתה לשאול את אחת האחיות אם היא הגיע אליהם תינוק פצוע, או חלילה… היא לא העיזה להוציא את המילה “מת” מפיה. דמעות זלגו מעיניה כששאלה זאת, אך האחות ענתה לה שלא.
משם מיהרה לתחנת המשטרה, ובכל מקום היא שאלה ממש בדמעות את האנשים שראתה האם הם ראו תינוק פצוע, או אפילו תינוק במצב מוות, היא אפילו ניסתה לתאר להם איך הוא נראה. אבל אף אחד לא ראה.
“ריבונו של עולם”, התפללה ציפי בליבה, “שמור על נחמיה בן נחמה שלנו, הקטן והמתוק”. היא זכרה איך שיחקה איתו אתמול ושרה לו שירים, ואיך הביט בה בעיניו הגדולות והכחולות וצחק צחוק מתגלגל…
אחרי כמה שעות של ריצה, ודאגה גדולה, היא החליטה לגשת שוב לתחנת המשטרה ולשאול אם יש להם מידע חדש, אבל תוך כדי שמיהרה לשם, היא לא שמה לב, החליקה על בוץ ונפלה על המדרכה. היא לא שמה לב לכאב, מצב התינוק עמד בראשה והיא מיהרה לקום ולהתרומם כדי להמשיך הלאה, תוך כדי שהיא הניפה את שערה הארוך מעיניה. לפתע היא הביטה למעלה ומבטה נתקל בקומה השניה בבניין הסמוך. היא ראתה אישה זקנה שהחזיקה בידה את נחמיה.
ציפי הסתכלה ולא האמינה למראה עיניה.. “נחמיה! התינוק האהוב שלי! הנה הוא חי. לא קרה לא שום דבר רע, כפי שחששתי”.. “ברוך השם..” לחשה ציפי לעצמה.
עיניה זלגו דמעות של אושר ושמחה. היא רצה מהר ועלתה במדרגות מתנשפת אל הזקנה, סיפרה לה שהיא בת-דודתו ומיד אספה את נחמיה אל זרועותיה הרועדות..
כאשר חזרה עימו הבית, ידעה הנערה שהקב”ה שומר על כולם ושהוא גלגל שרשרת של ניסים ונפלאות, ומה רבה הייתה השמחה של כל בני המשפחה.
