שם הסיפור: הנחש שנעלם
לפני מספר שנים היה לנו נחש (לא ארסי) שקראנו לו – “באדי”. הסיבה שבחרנו בנחש במקום חיית מחמד רגילה כמו כלב או חתול היא שבשביל לגדל נחש לא צריך להתאמץ הרבה. בעבר היו לנו אוגרים וצריך להחליף להם כל הזמן את הנסורת שעליה הם חיים. היו לנו דגים שצריך היה להאכיל אותם ולהחליף להם מים ולא כל כך עשינו את זה ולכן הם מתו. אחי הגדול, אופק, אוהב חיות ונורא רצה שתהיה לו חיה משלו. כשהוא עבד במשק הילדים בקיבוץ הוא טיפל בנחש שהיה במועדון חיות ואמר שזאת חיה חמודה שצריך לתת לה אוכל רק פעם בשבוע ולא צריך לנקות אחריה. אימא בדקה את זה והסכימה להביא נחש הביתה והבאנו נחש קטן וחמוד מסוג “כרכן תירס”. האחים שלי ממש אהבו אותו ושיחקו איתו, אבל אני קצת פחדתי ממנו. האחים שלי אהבו להרגיש את העור החלק שלו ונהנו מזה שהוא מתפתל להם על היד. אני לא אהבתי את זה כי הוא היה עולה לי על החולצה או על הכתף ודגדג אותי וזה לא היה כל כך נעים לי. כל פעם כששמנו אותו על הרצפה הוא ניסה לברוח ולהתחבא מאיתנו, לכן קנינו לו בית מפלסטיק שקוראים “טרריום” ועל הרצפה של ה”טרריום” שמנו לו נסורת כדי שיהיה לו נוח ונעים. בתוך הבית שמנו לו בית קטן שעשינו מקרמיקה. הוא מאד אהב את הבית הזה והתחבא בו הרבה שעות, ואפילו חשבנו שהוא נעלם לנו כי הוא התחבא בו ממש טוב ואחד הדברים שהיה כיף לראות זה איך שהוא מוריד את העור שלו. קוראים לזה – נשל. היינו שומרים את הנשלים שלו בקופסא וכשהיו מגיעים אורחים היינו מראים להם את הנשל. את הנחש היינו מכניסים לבית שלו עם דלת שהייתה מלמעלה ולדלת היה מנעול פלסטיק קטן. אם לא היינו נועלים את הדלת “באדי” היה בורח לנו. פעם אחת אחרי ששיחקנו איתו בערב, הכנסנו אותו ושכחנו לנעול את דלת הכניסה שלו. אימא ואבא חזרו מאוחר בלילה וחיפשו את “באדי” אבל הוא כבר הספיק לברוח. הם חפשו אותו הרבה זמן ומצאו אותו בסוף בתוך ארון מתחת לכיור והחזירו אותו למקום. בבוקר אימא הסבירה לנו שחייבים לסגור את הדלת של בית הנחש, אחרת הוא יברח לנו ולא נמצא אותו. ממש נבהלתי מעצם המחשבה שהוא עוד פעם יברח לנו ואם יהיה זה אני שאמצא אותו במקום מסוים בבית, אני ממש אכנס לחרדה…. אחרי כמה חודשים שוב שכחנו לסגור את הדלת ואז הוא ברח לנו. חיפשנו אותו כמה ימים ולא מצאנו אותו. האחים שלי היו מאד עצובים ואני פחדתי שפתאום אתקל בו. אחרי כמה ימם הבנו שלא נמצא אותו והפסקנו לחפש.
ואז התייעצנו עם לוכד הנחשים של הקיבוץ שסיפר לנו שהוא מצא אותו בבית של שכנים שלנו, אבל הוא לא ידע שהנחש שייך לנו ולכן הוא שיחרר אותו. האחים שלי היו מאוד עצובים כי ממש אהבו אותו. לא ידעתי איך לנחם אותם. אחרי כמה שבועות, כשאימא ראתה שהאחים שלי מאד עצובים, היא קנתה לנו עוד נחש. הם שמחו מאוד, מאוד. קראנו לנחש “חשי”. אחרי כמה שנים שדיברנו ולחצנו על ההורים שלנו לקנות כלבה. קנינו כלבה מסוג לברדור – מעורב אוסטרלי שקוראים לה “תות”, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
