בס”ד
הנה ..עוד מעט זה מתחיל..
הנה זה עוד מעט מתחיל. “זה רק אודישן קטן”, היא חשבה, אבל מיד שכחה שזה רק אודישן קטן והחלה להזיע. לחשוב שהיא רק בת 11 וכבר עומדת להבחן לתפקיד כזה. המחשבה הזאת צימררה אותה. “יעל גליס”! אוי לא… תורה הגיע. היא קצת מהססת אבל צועדת צעדים מתוחים למרכז הבמה. מולה ישבו חמישה אנשים, לכולם הבעת פנים רצינית ומרוכזת. היא הייתה משותקת. “מה לעשות עכשיו?” היא שואלת את עצמה. “שנתחיל?” שואל אותה הבחור שישב באמצע. היה לו מבט פחות רציני, וג’ולין יכלה להישבע שראתה על פניו שמץ של חיוך. “כן”, היא ענתה בקול חלש מידי. מוזיקה החלה להתנגן. היא נשמה נשימה עמוקה והחלה בצעד הראשון, צעד שני ושלישי. הגוף שלה פעל על אוטומט. צעדיה היו מדויקים ומתאימים למנגינה. הפחד שלה התפוגג לאיטו, השיר הסתיים והיא עצרה איתו בעמידה מדויקת ויפה. היא פתחה את עיניה והייתה גאה בעצמה מאוד.
בבית קיבלו אותה בשמחה ושאלו איך היה. היא עלתה לחדרה והסתכלה במראה וראתה את אותה ילדה בת 11. יחסית גבוהה. שערה החום והגולש היה אסוף, היא לבשה שמלה ארוכה בצבע שחור. היא פיהקה פיהוק גדול ונכנסה למיטה.
הבוקר הבא שלה התחיל כך- היא התישבה על המיטה עם עיניים עדיין עצומות וקמה לצחצח שינים. היא גיששה את דרכה ונכנסה לחדר השירותים. היא הסתכלה במראה שמול הכיור ולא ראתה את עצמה. יותר נכון לומר לא ראתה כלום. “אמא!” היא קראה “כן ילדתי?” נכנסה אמה. “אני.. אני לא רואה” אמרה “מה זאת אומרת?” שאלה אמה. “אני לא רואה כלום כמו.. כמו עיוורת” ענתה. “אוי לא. חמודה איזה מספר אני עושה עם היד?” שאלה אמה. “אני לא יודעת כי אני לא רואה”, ענתה יעל בקול נואש. “בואי אקח אותך לרופא” אמרה וניסתה להישמע רגועה.
“לאאאא!” צעקה יעל” לא יכול להיות. אני לא עיוורת. אולי זאת רק דלקת? תבדוק שוב!” אימה הסתכלה במבט מלא חמלה. “אולי.. אולי זאת באמת טעות. בטוח ש… היא עיוורת?” היא נסתה להיות רגועה אבל הבטן שלה געשה והתהפכה. הרופא ענה “אני בטוח שכן. אבל אם את רוצה בדיקה אחרת אקבע לך תור.” דמעות זלגו מעיניה הלא רואות של ג’ולין. בזמן שאמה ממלמלת “אוי הילדה שלי… אוי..” יעל ניסתה להחזיר את הדמעות לעיניה ללא הצלחה. היא הייתה כה מותשת. בדרך הביתה רק ישבה ושתקה. כשהגיעו אמה העלתה אותה לחדרה והביא לה חלב חם וליטפה אותה בזמן ששתתה. “ומה עם ההופעה שכל כך רציתי?” שאלה יעל. היה שקט בחדר. יעל רק חשבה שהיא חייבת לרקוד. “חייבת” נפלט ליעל בקול. “מה חייבת?” שאלה אמה. “כלום סתם” ענתה מהר. אמה יצאה מהחדר ומייד כשסגרה את הדלת יעל נעמדה והחלה לתרגל את הריקוד להופעה. היא נפלה פעמים רבות אבל לא וויתרה והמשיכה לנסות. כך ימים רבים. היא השתפרה מיום ליום עד שידעה את הריקוד באופן מושלם. “אמא בואי רגע.” קראה יעל. אמה נכנסה מהר לחדרה “כן, מה רצית?” שאלה “אני רוצה ללכת לרקוד. אני רוצה להופיע. אני יודעת הכל. התאמנתי כל יום ואני יודעת הכל. טוב אמא?” אמה נאנחה “טוב ביתי”.
ושוב היא עומדת דקה לפני שזה מתחיל. אבל הפעם עם יותר ביטחון.
“מתחילים” נשמע קולו של הבמאי.
יעל צעדה למרכז הבמה. היא לא ראתה כלום אבל הרגישה את ההצלחה…
