הנהג ומכוון הפסנתרים העיוור

הסיפור שלנו מתחיל ממש לפני 12 שנה, כאן בישראל. טוב, אם נדייק, רובו בישראל. שכחתי להציג את עצמי: אני אייל, עד עכשיו עבדתי רק באדריכלות עכשיו, שכבר יש לי משפחה אני צריך עבודה נוספת. כל יום מעט לפני הערב כשהשמש רק יורדת והשמיים מקבלים גוון ורדרד במשך חצי שעה (שבדרך כלל מרגישה לי כמו נצח) הייתי מחפש עבודה. היום כמעט שהתייאשתי עד שראיתי שלט צהבהב, טיפונת מקומט והאותיות שלו דהו מעט, אך בכל זאת הצלחתי להבין מה היה כתוב: “דרוש נהג למכון פסנתרים עיוור” אז אמרתי לעצמי “וואלה” זה יכול להתאים לי. חזרתי לביתי והתקשרתי אליו חיכיתי כמה שניות והוא ענה ושאל: “שלום, עם מי אני מדבר?” כבר מהמילה הראשונה שלו הבנתי שהוא מבוגר. עניתי לו:” ערב טוב ראיתי שאתה מחפש נהג?” “כן כן אני אשמח מאוד שתהיה הנהג שלי”. הוא ענה. אחרי כמה דקות של שיחה סיימנו וקבענו ליום המחרת ב 6:30. ישבתי לסיים כמה מאמרים ובקושי שלוש דקות עברו ויואל מתקשר אליי שוב, שאלתי אותו:” למה התקשרת שוב?” “משלוש סיבות”. הוא ענה לי:” ראשית, רציתי לוודא שזה באמת המספר שלך, שנית, רציתי לדעת שבאמת תגיע אליי מחר  ושלישית ואחרונה, רציתי לדעת איך קוראים לך.”  “כנראה כל כך שמחתי מהעבודה החדשה שלי ששכחתי להציג את עצמי, אני איל”, עניתי “טוב, תודה רבה ונתראה מחר”. כך יואל סיים  את שיחתנו. קמתי בשש לפנות בוקר כשעוד בחוץ עשר מעלות, החלפתי מהפיג’מה המחממת שלי, לחליפה מחממת גם כן  ויצאתי לכיוון הבית של יואל. אחרי נסיעה שארכה בערך חצי שעה, הגעתי וחניתי למול ביתו של יואל. לא ראיתי אותו איפשהו בחוץ ואז שמתי לב שהוא השאיר לי את דלת ביתו מעט פתוחה, אז נכנסתי פנימה וראיתי אותו מתנדנד על כורסא ישנה  ומרופטת, ורק אחרי כמה שניות קלטתי שיש לו בערך חמישה פסנתרים בסלון, הוא ראה שאני מופתע וצחק בצרידות “אני מכוון פסנתרים, למה ציפית? לחצי פסנתר שבור?” שאל בצחוק. וכך התחיל יום העבודה הראשון שלנו ביחד, ככה עברו כמה ימים, שבוע. וכל יום למדתי עליו עוד ועוד, הרגשתי שהוא ממש כמו סבא בשבילי. אחרי שבועיים בערך באחת הנסיעות חשבתי על זה שאני אפילו לא יודע מה הסיבה שאני נוהג באותו הרגע, ידעתי שזה בגלל שהוא עיור ולא יכול לנהוג אבל לא ידעתי איך התעוור, חשבתי שאולי הוא עיור מלידה אבל שאלתי אותו בכל זאת:” איך התעוורת?” “אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע את זה”? הוא שאל. הנהנתי כאילו נגד רצוני ואז הבנתי שזה הסקרנות שלי שגוברת על ההיסוס והוא כבר התחיל לספר: “כשהייתי צעיר גרתי בכפר קטן ולא כל כך מאוכלס באוסטריה. הקפדנו על שמירת שבת, בערב אחד כשהגענו לבית כנסת ראינו את עומרי ויוחאי התאומים רבים זה לא היה לנו חדש הם היו כמו חתול ועכבר. אבל הפעם הריב היה הרבה יותר חריף מהרגיל עומרי זרק עיפרון על יוחאי   הוא לא היה ידוע בתור אחד שמכון טוב, ובמקום לפגוע ביוחאי פגע בי, בעין! והוציא לי אותה. ישר  חיפשנו בכפר הקטן מישהו שיטפל בי אבל לא היה אף אחד שידע לעשות את זה אז ככה עם עיפרון בעין נסעתי על כרכרה במשך שלושה ימים עד וינה עיר הבירה של אוסטריה, עצרתי אותו זה כבר היה יותר מדי בשבילי ובכיתי במקום. אמרתי לו שאני כל כך מצטער. הוא אמר לי שאין לי סיבה להצטער אבל יש משהו אחר שאני יכול לעשות ישר שאלתי: “מה”? תספר לתלמידים שלך את הסיפור שלי וכך אדע שהצלתי בכל כיתה לפחות ילד אחד מעיוורון. אז בפעם הבאה שאומרים לך תיזהר עם העיפרון שלא תוציא למישהו עין קח את זה ברצינות. (סיפור אמיתי. המורה שלי ב”מצויינות” הוא הנהג של העיוור. אני מעבירה את הסיפור הזה הלאה)