השנה ביקשתי מהוריי שיקנו לי פלאפון, מאד רציתי, כמו שיש לכל החברים שלי.
ביום הולדתי האחרון שמלאו לי 9 התעוררתי מוקדם בבוקר בהרגשה שאולי היום המתנה שכל כך חיכיתי לה, אקבל.
ירדתי מהמיטה, וניגשתי לסלון, כבר חיכתה לי עוגת יומולדת וגם כמה בלונים.
שם הורי הגישו לי קופסא עטופה באריזת מתנה.
ניסיתי לנחש מה יש בתוך הקופסא, היא מרובעת , ולא גדולה מידי…בחנתי אותה.
קרעתי מיד את העטיפה הנוצצת, אני כבר חייב לדעת מה יש שם!
ושפתחתי אותה גיליתי לשמחתי פלאפון.
“בדיוק כמו שרציתי! ” צעקתי בשמחה .
שמחתי מאד הודיתי להם וחיבקתי את הוריי.
איזה כיף! עכשיו יש לי פלאפון, אוכל לרשום את כל הטלפונים של חבריי, נוכל ליצור קבוצות משחק, לשלוח הודעות אחד לשנייה, אפילו להוריד כמה משחקים שאשחק בהם בזמני הפנוי.
יום אחד יצאתי לשחק כדורגל במגרש, אני ועוד כמה חברים קבענו שנפגש אחה”צ, כמו שאנחנו עושים תמיד שהלימודים מסתיימים, ובתנאי שאין היום שיעורי בית.
הטלפון אצלי בכיס כמו תמיד הוא עליי, פחדתי שהטלפון לא ישבר לכן שמתי אותו בצד.
המשחק היה כל כך כיפי, אפילו הצלחתי להבקיע גול! רצנו, צחקנו, מאד נהניתי.
אני כל כך אוהב לשחק כדורגל, במיוחד עם כל החברים.
הערב ירד, הבטחתי לאמא שלי שלא אאחר ואגיע בזמן הביתה, להתקלח, לאכול ולהכין את המערכת והתיק למחר לבית הספר.
פתאום גיליתי שהפלאפון שלי לא איתי, רצתי חזרה במהירות למגרש, מבוהל, שמא מישהו ייקח לי את הפלאפון, או אולי יתחיל לרדת גשם והפלאפון יירטב.
כל כך פחדתי שלא אמצא אותו. מה אגיד להוריי? איך אספר להם שהפלאפון החדש הלך לאיבוד?
חיפשתי בכל מקום: בספסל, על החומה, בדשא, אבל הפלאפון פשוט נעלם.
חזרתי לביתי עצוב, התביישתי לספר להוריי, פחדתי שיכעסו עליי, שיחשבו שאני חסר אחריות ואיבדתי את הפלאפון החדש.
נכנסתי לחדר שלי עצוב מתמיד, מיואש…
איך עשיתי את זה ? הרהרתי… איך יכולתי להיות כל כך פזיז שאיבדתי את הפלאפון החדש.
שעת ארוחת הערב הגיעה, אמא קראה לי לשולחן.
בעודי מדדה בחוסר חשק לשולחן, מנסה למצוא מילים אחרונות להסבר איך נעלם לי הפלאפון החדש.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת… קמתי לפתוח את הדלת.
בפתח הדלת עמד חברי הטוב עם הפלאפון בידיו “שכחת את הפלאפון במגרש” הוא אמר.
“באתי להביא לך אותו, אני יודע כמה הוא חשוב לך. לא רציתי שתחשוב שהוא הלך לאיבוד” הוא המשיך.
שמחתי מאד, התרגשתי מאד והודיתי לחברי היקר שמאד שעזר לי והשיב את האבדה .
אבא ניגש לדלת לראות על מה השמחה הגדולה.
“אבא, חברי היקר מצא את הפלאפון שלי שנשאר במגרש ובא להביא לי אותו” הסברתי נלהב לאבא.
“זאת מצווה גדולה! מצוות השבת אבדה” אמר אבא ושיבח את חברי. “כל הכבוד” הוסיף.
אמא הזמינה את חברי לארוחת ערב, ישבנו יחד ואכלנו כולנו סביב השולחן.
חברי סיפר להוריי על שקרה, שמצא את הפלאפון והשיב לי, שהיינו כל כך מרוכזים במשחק, שלא שמתי לב ששכחתי לקחת את הפלאפון מהספסל .
אמא אמרה שזה קצת פזיז מצידי להשאיר את הפלאפון ללא השגחה. ואף הציעה לי להשאיר אותו בבית פעם הבאה שאני יוצא לשחק בחוץ במגרש עם חברים.
בלילה ששכבתי במיטה לפני שנרדמתי, חשבתי על כל היום שעברתי
“איזה מזל “חשבתי לעצמי.
עצמתי את עניי ונרדמתי עייף אך מרוצה.
