“תראו את המשקפופרית”… “יואווו איזו אומללה”… “נראית שיא המוזרה!” …
לחיי האדימו מבושה ומעלבון. התיישבתי במקומי והנחתי את ראשי על השולחן. דמעות זלגו מעיניי ובכי פרץ מפי. הבנות שראו את בכיי רק המשיכו ללעוג לי. למזלי, המורה נכנסה לכיתה והצילה אותי מהמשך העלבון.
עד לפני כמה חודשים הייתי ילדה שקטה ושמחה למדיי, ישבתי בקצה הכיתה והיו לי כמה חברות בודדות. הכל השתנה ביום אחד: אחות בית הספר ערכה בדיקת ראייה שגרתית והפנתה אותי לרופא עיניים. הרופא המליץ לי על משקפיים. אף אחת מבנות כיתתי לא הרכיבה משקפיים, אולם לא ראיתי בכך בעיה, והלכתי בשמחה עם אמי לקנות משקפיים. למחרת, נכנסתי לכיתה בהתרגשות כשהמשקפיים מתנוססים על אפי בגאווה. הבנות שראו אותי היו מופתעות, ולא ידעו כיצד להגיב, חלקן החמיאו לי וחלקן רק שתקו. לפתע נכנסה לכיתה אלישבע. אלישבע נחשבת לילדה מאוד מקובלת בכיתה שלנו, כולן רוצות להיות חברות שלה. היא הביטה בפניי בהפתעה, ולאחר רגע החלה לקרוא בקול לועג: “היי, תראו יש לנו משקפופרית חדשה בכיתה”. חברותיה של אלישבע החלו להצטרף אליה ולקרוא לעברי קריאת פוגעות ומעליבות על משקפיי החדשים. את מקומן של המחמאות תפסו קריאות בוז ועלבון מצד רוב בנות הכיתה בהנהגת אלישבע. הייתי המומה, לא כך ציפתי שיקבלו את פניי עם המשקפיים החדשים. קיוויתי שכשיעברו הימים החברות תתרגלנה למראה החדש ותנחנה לי. אולם עבר יום, עברו יומיים, שבוע שלם חלף, וההצקות לא פסקו. הרגשתי שכל יום בו אני מגיעה לבית הספר פוצע את ליבי עמוק יותר וגורם לי להרגשה רעה ואיומה. התחלתי להתחמק בתירוצים שונים מלהגיע לבית הספר. יום אחד זה היה כאב ראש, למחרת כאב בטן, ולאחר מכן כאב גרון.
לאחר כמעט שבוע בו לא הגעתי לבית הספר שמעתי לפתע נקישות על דלת הבית. אמי פתחה את הדלת וקראה לעברי כי חברה הגיעה לבקרני. איזו חברה עוד אכפת לה ממני ובאה להתעניין בשלומי?! חשבתי לעצמי. כשראיתי את העומדת בדלת קפאתי במקומי בתדהמה. כן, בדלת עמדה לא פחות מאשר– אלישבע!! כמעט וסגרתי עליה את הדלת, פחדתי שהגיעה עד לביתי כדי להמשיך לצחוק עליי, אולם היא מיהרה לדחוף את רגלה אל הדלת הנסגרת ובקול חלוש ביקשה שאתן לה הזדמנות לומר משהו. בחשש כבד הכנסתי אותה אל חדרי ואלישבע התחילה לדבר.
היא סיפרה בקול שפל שלפני כמה חודשים היא ערכה בדיקת ראייה, והתברר שעליה להרכיב משקפיים. על אף המעמד החזק שיש לה בכיתה, היא פחדה להיות שונה מכולן. פחדה שיצחקו עליה ועל משקפיה, ולכן לא הסכימה בשום אופן להרכיב את המשקפיים. כאשר אני הגעתי עם המשקפיים בשמחה והיא ראתה כיצד הבנות מחמיאות לי, קנאה מילאה את ליבה וגרמה לה להתחיל ללגלג עליי ולגרור אחריה את כל הכיתה. למזלי, היא שיתפה את הוריה בכל מה שהתרחש בכיתה. בעזרתם, כך היא אמרה לי, היא מבינה שהיא עשתה מעשה גרוע ממש. היא מתחרטת מאוד, ומבקשת ממני סליחה. היא הבטיחה שתלמד את הלקח, ויותר לא תיתן לקנאה לשלוט עליה ולגרום לה לפגוע בילדות אחרות. לסיום, היא שלפה מהכיס, מה אם לא? קופסת משקפיים. היא הוציאה מתוכם משקפיים מנומרות והרכיבה על אפה, תוך כדי אמרה שבזכותי למדה שיעור גדול. היא למדה שלא צריך לחשוב ‘מה יגידו’, אלא לעשות את מה שנכון וצריך.
