היו הייתה פעם משפחה עניה. לבני המשפחה היה מחסור כל כך גדול עד שלא היה להם מה לאכול. אנשים שהכירו אותם או גרו לידם לא ידעו עד כמה מצבם חמור כך שלא היה להם כלל אוכל.
הם גרו בקופסת קרטון עלובה בחצר האחורית של מרכז קניות עזוב בקצה העיר. הם שרדו רק בזכות איש אחד בשם זכריה שנתן להם כסף לקנות אוכל.
יום אחד, אחד מבני המשפחה החליט שהוא רוצה להיות שחקן כדורסל ובני המשפחה תמכו בו בהחלטתו. יתר על כן, היה להם את הסכום המדויק שבו היה יכול לממן חוג כדורסל שיסייע לו להפוך להיות לשחקן כדורסל בליגה. הם היו מוכנים להקריב מכספם כדי שיוכל ללמוד כדורסל ולהצליח גם על חשבונם.
אתם בוודאי שואלים מהיכן היה למשפחה כה ענייה את הסכום הדרוש לחוג הכדורסל. אם כן, לא תתפלאו אם אגלה לכם כי האיש שספרנו אודותיו בהתחלה היה גם זה שידאג לתשלום החוג.
מי היה האיש שדאג להם? מדוע הוא כה עזר להם?
אתם בוודאי שואלים. הוא היה חבר של אבא, אורי, שלהם מישיבת ההסדר בה למדו אורי וזכריה בצעירותם. זה מסביר אולי מדוע זכריה דאג למשפחה אבל למה בעצם אתם חושבים שהוא נתן להם כל כך הרבה משלו…
טוב, זאת באמת שאלה טובה.
אז בקצרה, כי הוא היה ממש רגיש לאחר. לא, הוא לא היה רגיש כי עשו לו זריקה שתגרום לו להיות רגיש לאחר. הוא היה רגיש לאחר כי בעבר היה מי שהיה רגיש כלפיו.
כשאורי וזכריה היו ילדים צעירים אז זכריה היה צריך הרבה כסף לבית. וההורים של אורי נתנו להורים של זכריה את הכסף. בזכות זה זכריה גדל וצמח והצליח להתקבל ללימודים בישיבה.
זכריה זכר את הטובה שגמלה לו משפחתו של אורי.
ולסיום אספר לכם שהבן של אורי הצליח לעלות לליגה הבכירה בכדורסל והפך לשחקן מוביל בקבוצתו.
תודה על שהייתם איתי במהלך הקריאה ולהתראות בסיפור הבא.
