בעיר אחת קטנה וחדשה שנקראת חריש, גרה ילדה ושמה ראשית. ראשית הייתה בת שמונה, תלמידה בכיתה ב’. לראשית הייתה משאלה אחת גדולה בלב, היא רצתה להיות מורה.
בכל פעם שחזרה ראשית מבית הספר, היא הייתה מסדרת את כל הבובות שלה על השטיח בחדר. היא הניחה לפניהן לוח קטן וטוש צבעוני ואמרה להם: “הקשיבו היטב, תלמידים יקרים”. היא אהבה להסביר וללמד, היא אהבה לעזור ודמיינה איך יום אחד תעמוד מול כיתה של ילדים אמיתיים ותלמד אותם דברים נפלאים.
אבל בבית הספר האמיתי, הדרך של ראשית לא הייתה פשוטה כלל וכלל. לפעמים, כשהיא פתחה את הספר, האותיות נראו לה כמו נמלים קטנות הרוקדות על הדף. האות ג’ התבלבלה לה עם האות נ’, והמילים לפעמים ברחו לה מהשורה. כשכולם קראו מהר, ראשית הרגישה שהיא צריכה להתאמץ מאוד כדי להבין כל משפט.
יום אחד, המורה ביקשה מכל ילד לקרוא פסקה בקול. כשהגיע תורה של ראשית, היא הרגישה שהלב שלה פועם חזק-חזק. היא הסתכלה על הדף, והמילים נראו מטושטשות. ראשית הרגישה דמעה קטנה בקצה העין. היא חשבה לעצמה בעצב: “אולי החלום שלי גדול מדי בשבילי? איך אהיה מורה אם אני בעצמי מתקשה לקרוא?”.
באותו יום ראשית חזרה הביתה עצובה. היא אפילו לא רצתה לשחק עם הבובות. אבל אז, היא נזכרה בסיפורים ששמעה, שסבלנות ואמונה הן המפתח לכל דלת. היא נזכרה באבא שלה, איך הוא תמיד עודד אחרים לא לוותר, גם כשקשה.
למחרת, המורה שלה, שראתה הכל, התיישבה לידה בהפסקה. היא הניחה יד על כתפה של ראשית ואמרה בקול רך: “ראשית, את יודעת שלכל ילד יש דרך משלו ללמוד? הדרך שלך מיוחדת והיא זו שתהפוך אותך למורה מצוינת בעתיד.”
המילים האלו היו כמו קסם. ראשית החליטה שהיא לא מוותרת. היא התחילה להתאמן בכל יום. היא נעזרה באמא, היא נעזרה במורה, והיא אפילו המציאה לעצמה “סימנים סודיים” כדי לזכור את האותיות הקשות. היו ימים שהיא התעייפה, היו רגעים שהיא טעתה, אבל בכל פעם שזה קרה, היא עצמה עיניים ודמיינה את עצמה כמורה.
לאט לאט, הקסם קרה. האותיות הפסיקו לרקוד והתחילו להסתדר בשורות ישרות. המילים כבר לא ברחו, והקריאה הפכה לנעימה יותר. ראשית למדה לבקש עזרה בלי להתבייש, והבינה שזה לא נורא לטעות, כי מהטעויות לומדים הכי טוב.
השנים עברו מהר. ראשית גדלה, למדה והשקיעה, והאמונה שלה בעצמה רק הלכה והתחזקה. יום אחד, נפתחה דלת של כיתה ב’ חדשה בבית הספר בחריש. אל הכיתה נכנסה אישה צעירה עם חיוך מאיר. היא נעמדה מול הלוח, הסתכלה על התלמידים בהרבה אהבה ואמרה: “שלום לכולם, קוראים לי ראשית, ואני המורה שלכם. אני רוצה שתדעו שכל אחד מכם יכול להגשים כל חלום, גם אם הדרך נראית לפעמים קצת קשה.”
המשאלה של ראשית התגשמה. היא לא הייתה סתם מורה, היא הייתה מורה שיודעת בדיוק מה מרגיש ילד שקשה לו ויודעת איך לעזור לו להצליח. בכל פעם שתלמיד אמר לה: “אני לא יכול”,
ראשית חייכה ואמרה: “עוד לא.” כי היא ידעה מניסיון, שאמונה עצמית היא כמו זרע קטן, כשמטפחים אותו בסבלנות, בעידוד ובהתמדה, הוא צומח והופך לחלום שמתגשם.
כך, בעיר הקטנה חריש, ילדה אחת שלעולם לא ויתרה על עצמה, לימדה דורות של ילדים.
שהדרך אולי שונה, אבל כל מי שמאמין בעצמו- יכול להגיע רחוק מאוד.
