המציאות החדשה של רוני

שלום, שמי רוני אני גרה בישוב בדרום. אני בת 11 יש לי שני אחים דני ויובל ושמם של הורי זה רותי וראובן יש לי גם כלב ושמו קאיון קטן וחמוד. רציתי לספר לכם שבשביעי לאוקטובר כשהחלה מלחמת “חרבות הברזל’ פינו אותי ואת משפחתי מביתי וגם את שכניי לבית מלון במרכז הארץ. רק קאיון הכלב שלי נמסר לאומנה. התעצבתי מאוד מכך ואני מתגעגעת אליו מאוד. אני מבינה שלא הייתה ברירה כיוון שחל איסור להכניס בעלי חיים למלון . בלילה הראשון במלון קצת חששתי שתהיה אזעקה כמו בישוב שגרתי בדרום, אבל אמי הרגיעה אותי ואמרה “אין לך מה לפחד רוני שלי, כאן במלון בטוח, ה’ שומר עלינו והחיילים”. חייכתי לאמי ושכבתי במיטה לישון. בבוקר למחרת כשירדתי לאכול את ארוחת הבוקר,  נתקלתי בילדה שנראתה קצת מודאגת. פניתי אליה ואמרתי “שלום אני רוני, את בסדר?” הילדה הנהנה ואמרה “היי, אני דניאלה אני פשוט קצת חוששת שתהיה אזעקה”. באותו הרגע הרגשתי שיש עוד ילדים שמרגישים כמוני ושאני לא לבד .אמרתי לדניאלה “אני מבינה אותך, גם אני קצת מפחדת אבל אין צורך אנחנו במקום מוגן” דניאלה חייכה ואמרה: “תודה את ממש נחמדה, ואם תרצי נוכל להיות חברות”. הנהנתי בראשי והרגשתי שמחה ועצובה גם יחד. נכנסנו ביחד לחדר האוכל והכרנו להורינו זאת את זו. כמובן שהורינו שמחו וגם הם הפכו לידידים בין רגע . באותו יום שיחקנו  יחד, צחקנו ודיברנו על המצב הביטחוני הלא פשוט שאנו נמצאות בו. לאחר מספר שבועות הפכנו לחברות הכי טובות ושתינו הרגשנו שכל זה קרה רק כדי שנכיר האחת את השנייה.. דניאלה ואני התחלנו ללמוד בבית ספר חדש לא רחוק מבית המלון. בפעם הראשונה כשנכנסנו הכול היה ניראה זר ולא מוכר. אני ודניאלה התלחשנו ואמרנו אחת לשנייה “איזה מזל שאנחנו חברות אחרת היינו מרגישות בודדות .” בשיעור הראשון הכרנו את כול התלמידים ואת המורה ופתאום התחלתי להרגיש קצת שייכת ולהיות חלק מהכיתה. בהפסקת האוכל ישבנו לאכול על הספסל של חצר בית הספר ולפתע הבחנו בילד שנראה בודד.  ניגשנו אליו ואמרתי לו “שלום, שמי רוני וזאת דניאלה חברתי, גם אתה חדש כאן ? אתה גם מפונה מהבית שלך?” הילד אמר “כן אני גם מפונה ודרך אגב שמי הוא דין” חשבתי לעצמי ,כדאי שנציע לו לשחק איתנו כי אם הייתי במקומו הייתי רוצה שישתפו אותי. אז אמרתי לו “אם תרצה לשחק איתנו אתה מוזמן”, חיוך רחב היה על פניו של דין וגם אני חייכתי . לאחר כמה ימים דניאלה, דין ואני נהיינו חבורה קטנה שמשתפים זה את זה בחששות וברגשות ועוזרים אחד לשני . אני מקווה שבקרוב מאוד תיגמר המלחמה  ונחזור הביתה לחיות חיים רגילים ושקטים, אני, משפחתי והכלב האהוב שלי .