ביום בהיר ושמשי מול חופי ים התיכון, יצא לו דוני מתוך שונית האלמוגים שבמים הרגועים. הוא ישן גרוע הלילה, משהו הציק לו. זו הייתה תחושה, כן, אותה התחושה שהוא מרגיש בכל השבוע האחרון. זאת הייתה הרגשה שמסמלת שמשהו לא טוב מתחיל לקרות. משנה שעברה, המים התחילו להיות מלוכלכים ומגעילים, וזה מה שהציק לו. כל פעם המים נהיים יותר עכורים ומלאים בזבל. זה כמו מלחמה, דוני צב הים צריך לדעת האם הדבר השקוף בנמצא מולו הוא מדוזה או שקית זבל שאיש חסר אחריות זרק לחוף. בגללו ובגלל עוד כמה אנשים חסרי אחריות, החוף כולו מטונף.
באותו זמן, התעוררה לה מולו בקצה השני של העיר והתארגנה לביה”ס. היא הייתה ילדה חרוצה ונחמדה. היום יש להם שיעור מדעים והם הולכים לים לחקור חיות מים. היא מאוד התרגשה מהטיול שמצפה לה היום בגלל שזאת הפעם הראשונה שהם יוצאים מחוץ לביה”ס. צופר ההסעה נשמע מחלון ביתה. “להתראות אמא, יום טוב!” צעקה לעבר הסלון והלכה.
שני השיעורים הראשונים היו משעממים, בהם למדו על גוף האדם. מולו חיכתה בקוצר רוח עד שהמורה צילה קראה להם לעלות על ההסעה. הם הגיעו אחרי 50 דקות. כשהם ירדו לחוף חשכו עיניהם של הילדים ובעיקר של מולו חובבת את הטבע: כל החוף היה מלוכלך ומלא בזבל. מה יעשו עכשיו? “אין ברירה” אמרה המורה “ננסה בכל זאת למצוא חיות בטינופת הזאת.” הם ניסו למצוא חיות ולא הצליחו. נשארו עוד כמה דקות בודדות עד שהיה צריך לחזור והילדים היו נואשים עד שפתאום מולו ראתה משהו צף במים בין האשפה. היא רצתה לבדוק מה זה, אבל בזהירות שלא יברח.
“זה צב ים” קראה לעבר הילדים.
“שלום לך…” מולו קפצה מהפתעה, מי קרא לה?
“זה אני… פה… במים”
“שששלום, אתה מדבר?”
“כן, קוראים לי דוני ואני צב ים קרני, אני נמצא בסכנת הכחדה. אני אשמח אם תוכלי לעזור לי.”
“קוראים לי מולו ואני גרה בקצה השני של העיר. אני וכיתתי יצאנו לטיול לחקור את החיות הים. במה אפשר לעזור לך? אתה כל כך יפה…!”
“אז ככה,” אמר דוני. “כפי שאת רואה החוף פה נורא מלוכלך!”
“נכון, זה כזה עצוב, אתה החיה היחידה שהצלחנו למצוא היום!” אמרה בעצב.
“אשמח אם תוכלי לעזור לי לנקות אותו.”
“ברור, אבל איך?”
“אני לא יודע, אני רק יודע שקשה לי לחיות עם הטינופת הזאת! ואני לא יכול לאסוף את הזבל בעצמי.” אמר, והתחיל לבכות על זה שכבר הכל אבוד! ויהיה מלוכלך לנצח!
“לא בטוחה שאצליח. יש כאן כל כך הרבה זבל!!! אני אנסה לראות מה אפשר לעשות, עכשיו אני חייבת ללכת להתראות בינתיים!”
כל הלילה היא לא ישנה מרוב רחמים על דוני המסכן. כשקמה בבוקר, היא החליטה שהיא חייבת לעשות מעשה, ואז אחרי מאמץ של חשיבה צץ לה הרעיון: היא תזמין את כל חבריה וחברותיה והם ינקו את החוף. בביה”ס, היא סיפרה לכל החברים וקבעה איתם שבשעה 4:00 נפגשים על חוף הים עם שקיות וכפפות. היא קראה למבצע הזה: “עבור הטבע” והקדישה אותו במיוחד לדוני החמוד. בערב כשהחוף היה כמעט נקי, היא ראתה את השקיעה היפה ומשהו שוחה ומתקרב אליה. היא מייד זיהתה, זה היה דוני!
“שלום!” קראה לעברו,
“תודה!” הוא ענה.
“בבקשה” היא ענתה לו מחוייכת, נפרדה והלכה לביתה. בערב שניהם הרגישו את אותה הרגשה היא, שעזרה למישהו, והוא שהמים נקיים ושלאנשים היה אכפת.
