לפני כשנה נסענו לחופשה באילת יחד עם בני הדודים שלנו. לפני הטיול מאוד התרגשתי וארזתי בתיק שלי ספר מעניין, בגדים ופיג’מה.
כיף לטייל עם בני דודים שגרים בעוטף עזה. אנחנו גרים ביד בנימין ונפגשים איתם לעיתים רחוקות.
למרות שהיה חורף ולא נכנסנו לים, ראינו את ים סוף הכחול , טיילנו בטיילת ואכלנו שווארמה ביחד. ביום השני יצאנו למסלול בהרי אילת. כששאלתי את אמי לאן נוסעים, היא הסבירה לי שלמסלול קוראים: נחל גשרון עליון ושהיא שמעה מחברתה שזה מקום מאוד יפה. אמי הסבירה שצריך ללכת בזהירות רבה כדי לא ליפול. במסלול הלכנו בין ההרים שהצבע שלהם היה צהוב- חום והיו אבנים רבות בדרך. אבנים גדולות וקטנות ולחלק מהם היו צורות מעניינות.
הטיול נמשך כארבע שעות ואז חזרנו סוף סוף אל הרכב. היינו מאוד עייפים ורעבים ולא ציפינו להפתעה לא נעימה:
אבי הכניס את ידו לכיס המעיל והוא לא מצא את המפתח של הרכב.. הייתי בהלם וגם אמא פחדה שלא נמצא את המפתח ונישאר שם, בין ההרים. אחותי הגדולה, שירה, לא פחדה. היא אמרה שבטוח נמצא אותם. התחלנו לחפש את המפתח בכל התיקים והמעילים וכשלא מצאנו המשכנו לחפש את המפתח על האדמה. בדקנו בין הסלעים והאבנים אבל לא מצאנו שום סימן …
דודתי הציעה שנקרא פרקי תהילים ונתפלל לה’ כדי שיעזור לנו למצוא את המפתח . אבי החליט לחזור את כל המסלול מההתחלה. כעבור שעה ארוכה, ראיתי את אבי חוזר מרחוק. רצתי אליו כדי לראות אם מצא את המפתחות ושאלתי בהתרגשות: “מצאת?”
“כן !” ענה אבי בשמחה והראה לי את המפתח האבוד.
“איך מצאת אותו”? שאלתי בסקרנות.
אבא ענה לי בחיוך: “בזכות אמא שלך, שקשרה סרט כתום זוהר למפתח”.
כולנו מאוד שמחנו ודודתי, שמרית, אמרה שהמפתח נמצא בזכות פרק התהילים שקראנו.
