‘יואו הלואי שגם אני אהיה כזה גיבור וחזק’, חשבתי לעצמי כשאחי הקטן אליה ראה ספיידרמן בטלוויזיה הענקית בחדר, בימים הראשונים היה לו פה קצת קשה וכשהוא ראה ספיידרמן הוא נרגע, הוא רצה להיות גיבור ולהתגבר על הקושי, כמו ספיידרמן. “הוא כזה מגניב והוא יכול להגיע לכל מקום… הוא פשוט מושלם” אמר אליה כאילו הוא קורא את המחשבות שלי. “גם תותית היא מגניבה” תמר אמרה בכעס. תמר בת 3 וחצי, היא חמודה ומפונקת כי היא הכי קטנה בבית, מעליה אליה, הוא בן 5 ואני, בן 9. מעלי יש את שיר, היא בת 15, מעצבנת ובקושי בבית, היא כל הזמן עם חברות, אולפנה וכל מיני “עניינים של גדולים”. להורים שלי קוראים נעמה ועמיחי. אבא שלי במילואים ומשרת ביחידת גבעתי.
קוראים לי שחר זרוטבול ואני גר ביישוב עפולה שבצפון, בעקבות המלחמה פינו אותנו למלון דן שבירושלים. זה קצת קשה כי אבא הוקפץ למילואים אבל אנחנו מתגברים… כמו ספיידרמן… בירושלים, במרחק נסיעה מהמלון יש את שוק מחנה-יהודה ומלא מוזיאונים. אנחנו אוהבים ללכת למוזיאונים, זה מסיח את הדעת כשקשה.
למרות כל האטרקציות אני כן אני מתגעגע קצת הבייתה, לשולחן שאבא בנה ולווילון הלבן שאמא תפרה כשתמר נולדה, למרות שיש רק צד אחד כי אמא עדיין לא הספיקה לתפור את השני.
אני מתגעגע בעיקר לאבא.
אנחנו, המשפחה, בלי אבא בינתיים שוהים בחדר מספר 138, מבפנים זה חדר ענק, אבל יחסית לכל המלון כולו זה כמו אפון… החדרים במלון רבים והמסדרונות ארוכים, צרים וגבוהים, פרוש עליהם שטיח כחול, עציצים יפים פזורים ויש ריח טוב, אני אוהב את הריח הזה, כל בוקר אחרי שאני מתעורר ומתארגן אני יוצא למסדרון ועושה סיבוב בקומה 2, הקומה שלנו.
בחדר לידנו במלון, חדר מספר 137 יש ילד בשם דניאל, הוא בן 9 כמוני ופינו אותו מהיישוב שלומי שבגליל גם אבא שלו במילואים. בעקבות המלחמה והפינוי מהצפון הפכנו להיות חברים ממש טובים, כל בוקר אנחנו הולכים יחד לארוחת הבוקר בחדר האוכל שיש במלון, ובצהרים אנחנו נפגשים לשחק יחד. מדי שבוע אנחנו מספרים אחד לשני מה עוזר לנו להתגבר על הגעגוע הבייתה. בפעם שעברה דניאל אמר: “מה שעוזר לי זה תחושת השליחות, האבות שלנו במילואים ושומרים על מי שבצפון בדרום ובמרכז, במישור החוף השפלה והגליל ממש על כל הארץ כולה!”, זה חיזק אותי.
בשבוע האחרון אני ודניאל ניסינו למצוא קרבה משפחתית, למה? ככה, כי החלטנו שאם נח היחיד ששרד את המבול אז שנינו קשורים לנח ואם שנינו קשורים לנח אז אנחנו קרובי משפחה. שברנו את הראש על זה ולא מצאנו כלום אז… התייאשנו.
היום בבוקר הגיעה הבשורה, אבא של דניאל נהרג, בעוז ובגבורה כשמסר נפשו למען עם ישראל
עצוב לי בשביל המשפחה של דניאל ובמיוחד בשביל דניאל שניחם אותי שהיה קשה, שפחדתי, שהתגעגתי ושהגיעו בשורות אחרות, עצובות.
כשיהיה לי בן אני אקרא לו “דניאל מנחם” על-שם הניחומים והמילים הטובות שדניאל חיזק אותי בעזרתם. שראיתי את דניאל בפעם הראשונה אחרי ששמעתי את הבשורה באתי אליו נתתי לו טפיחה על הכתף וחיבוק של “גברים”, מגיע לו אחרי מה שהוא עבר ושלמרות כל הקושי הוא נשאר חיובי וחזק!
***
אשריי שזכיתי בחבר כמו דניאל שמלא בטוב, שמחה וחיוך שלא נמחק לרגע מהפרצוף.
בקשר לקרבה, גיליתי שכל עם ישראל אחים, איבדנו הרבה אחים מבני העם שלנו ובעז”ה שיתווספו אלינו עוד ועוד.
בתקווה לבשורות טובות, ישועות ונחמות- שלכם שחר זרוטבול.
