“היום בערב נשב כולנו יחד לארוחת ערב יש לנו בשורה חשובה” כך אמרו לי הורי כאשר הייתי בכיתה ג” בת 8 וחצי שנים.
“מעניין מה קרה”? חשבתי לעצמי, אבל חיכיתי והשתדלתי לא לחשוב על העניין.
ככל שהתקרבה השעה התרגשתי ונלחצתי ,מה הם רוצים לספר לי?
“אמא קבלה עבודה בארצות הברית ואנו חייבים לעבור לנו יורק”, כעסתי מאוד על הורי ומחשבות עלו בליבי, הכיצד הם עושים לי זאת? כיצד אפרד מחבריי בשכונה ,מבית הספר ?
באיזה שפה אדבר איתם?
איך אבין אנגלית שלא שגורה בפי, איך אסתדר? וככל שחשבתי על כך התמלאתי חששות וניסיתי לשכנע את הורי לחזור בהם, אך בתוך ליבי ידעתי שזה לא יקרה.
התחלתי להתארגן למעבר, להיפרד מחברים והיום הגורלי הגיע ונחתנו בנו יורק.
בדמעות התרגשות שזלגו מעיני, התרגשות מהלא נודע, מהשפה האנגלית שנשמעה בכל מקום…
כבר למחרת התחלתי ללמוד בכיתה ד” בבית הספר החדש. הלב שלי “דופק” לא הכרתי אף אחד, אבל הכל כך יפה מסביבי, המורה מחייכת אליי, התלמידים בכיתה פונים אליי ומתעניינים.
בהפסקה כבר שיחקתי איתם והחששות שלי התפוגגו ונעלמו ,התחלתי להנות המאווירה והחברה במקום.
