המעבר הקשה שירי פתאל
הכול התחיל בלילה ההוא שנכנסתי למיטה אחרי שהתקלחתי וצחצחתי שינים, ושמעתי את אבא ואמא קוראים לי ולאחותי נועה. כמובן שמיד קמתי מהמיטה והלכתי לסלון, מה? שאלתי את אבא ואמא בסקרנות. אנחנו רוצים להגיד לכם משהוא, את זה כבר הבנתי אבל מה רציתם להגיד? אמרתי בעצבנות! אבא התחיל ואמר בקול מותח….. אנחנו עוברים דירה בקיץ הקרוב! מה? למה? לאיפה? התחלתי לבכות, אבא ואמא כבר אמרו לנו לא מזמן שאולי נעבור דירה בגלל שיש הרבה תקלות בבית, וגם הם רוצים להכיר קצת מקומות חדשים, אבל לא חשבתי אפילו לרגע שזה יהיה השנה. אל תדאגי אמא ניסתה להרגיע אותי, את תימצאי חברים חדשים, ויהיה לך כיף אמא אמרה בקול מרגיע ונעים, אבל אם לא יהיה לי חברים, ואם המורה לא תהיה נחמדה! המשכתי בשלי. ובכלל לאן נעבור? שאלתי, נעבור לתל אביב אבא ענה לי. מצאנו שם דירה יפה וגדולה, ואני בטוח שתהנו בה מאוד. אבל הקיץ הקרוב זה עוד בערך חודש, אני יודע לכן צריך להתחיל לארוז, אבא אמר בקול לחוץ. ואל תדאגו נמשיך לדבר על זה. לילה טוב אבא ואמא ענו יחד ואני הלכתי לישון. במיטה לא נרדמתי, לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני עוזבת את ירושלים, את החברים שלי, חשבתי רק על הדברים הנוראיים שייקרו לי שם שהמורה תהיה מעצבנת, שלא יהיו לי חברים שלא אכיר שום דבר, ושלא אסתגל. כמובן שבסוף נרדמתי ובבית ספר סיפרתי לחברות ולא יכולתי שלא לבכות. בימים האחרונים התחלנו לארוז, זה היה קשה, קודם כל את המשחקים אחר כך את הספרים ואחרון את הבגדים. ועכשיו אבא ואמא רצו שנעשה ערב משפחתי ונטייל בעיר ובפארקים של ירושלים לפני המעבר. היה כיף, טיילנו בעיר, קנינו כנאפה שהיה מאוד טעים, הלכנו בפארק ירושלים על השדרה ופתאום מה אני רואה?
את כל החברות שלי מחזיקות מתנות וצועקות נתגעגע אליך. חיבקתי את כולם, וכמעט בכיתי, אחת הייתה עם בלון של לב אדום, אחת הייתה עם כמה מתנות ביד והביאה לי וכולנו התיישבנו ואכלנו פיצה ועוגה. הערב הזה היה מושלם! אך הזמן עבר כל כך מהר והנה אני בתל אביב בבית הספר עומדת ליד המורה שמציגה אותי בפני כל הילדים בכיתה. הרגשתי שאיך שנכנסתי לכיתה כולם התחילו להתלחשש. המורה הציגה את הילד שאשב לידו- ישי. וכאילו אני בכלל לא קיימת הוא המשיך לדבר עם חבר שלו. בהפסקה לא היה לי עם מי לשחק ולצחוק. נכנסתי לאוטו של אמא בלי מצב רוח. איך היה בבית הספר ? שאלה אותי אמא תוך כדי שאני חוגרת. “בסדר” עניתי. איך היה עם המורה? אמא לא ויתרה. “בסדר” עניתי. נכנסנו הביתה בשקט, נכנסתי לחדר החדש והסתכלתי על התמונות שלי עם אגם ושירה והתגעגעתי אליהן. למחרת בבוקר לא רציתי ללכת לבית הספר . עברו הימים, ועדיין, בכל פעם שנכנסתי לכיתה הלחשושים התחילו. שמעתי ילדים אומרים אחד לשני “איזה מכוערת היא” ו”למה היא הצטרפה” . הרגשתי שעושים עליי חרם, בלי להכיר אותי בכלל. בהפסקה לא ויתרתי ושאלתי את אלה שישבה שולחן לידי אם אפשר לדבר איתה והיא לא הגיבה, רק עשתה פרצוף. שאלתי גם את אלון והוא לא הגיב. החלטתי שאני לא שומרת את זה בלב, אני לא יכולה להישאר ככה, אני צריכה להגיד לאמא או אבא. בארוחת הערב סיפרתי להם והם כל כך נעצבו. למחרת התיישבתי שוב במקומי וישי אמר לי בשקט” אני מצטער, לא התכוונתי, זה פשוט קצת חדש לנו”. בהפסקה הוא הציע לי להצטרף לכולם ב”5 אבנים” והרגשתי הקלה. במהלך המשחק עוד ילדים התנצלו ושאלו אותי שאלות.
לשתף זה עוזר.
