“למה אנחנו חייבים לעבור דירה?!” אמרתי אחרי שסיימתי להתארגן והתחלתי לעזור להורים שלי לארוז את הבגדים והמשחקים שלי לתוך הארגזים. “אל תדאגי, אני מבטיחה שיהיה לך שם טוב, רשמנו אותך לבית ספר הכי מתקדם באזור” אמרה אמא שלי “יאי…” אמרתי בציניות “כאילו שזה עוזר לי להיות בבית ספר מתקדם, בטח ככה השיעורים יהיו הרבה יותר קשים.” “אל תדאגי” אמא אמרה “יהיה בסדר.” היא באה להגיד עוד משהו אבל פתאום אבא שלי קרא לי מהמטבח “שחרונת, ארוחת הבוקר מוכנה!” “אני באה, אני באה!” ניגשתי לשולחן שעליו הוגשה המנה האהובה עליי: וופל בלגי עם ריבת תות וקצפת “יש!” קראתי “זה אולי הדבר היחיד שישפר לי את היום.” אבל רגע רגע רגע… אתם אפילו לא יודעים מי אני, איזה בושות!
טוב, אז קוראים לי שחר ואני בת 10. אני לומדת בבית ספר אילן רמון בקרית ביאליק. בבית הספר כולם מכירים אותי כילדה שמשחקת כדורגל עם הבנים בהפסקות. אבל החלום שלי זה להיות בקבוצה אמיתית עם מאמן, מדים ונעלי פקקים.
היום אנחנו עוברים דירה בגלל העבודה של אבא שלי. אני ממש לא רוצה לעבור דירה כי בבית הספר יש לי שלוש חברות שמדברות איתי בהפסקות, וחברה אחת ממש טובה שאותה אני לא רוצה לעזוב קוראים לה: אורי. אורי אמרה שנדבר כל יום בשיחות וידיאו אני מבינה את הרצון הטוב שלה, אבל זה לא עוזר באמת. “שחר!” טוב, אני צריכה ללכת, אמא שלי קוראת לי. “מה את רוצה?” שאלתי את אמא שלי “תיראי” אמא שלי אמרה “רשמנו אותך לחוג כדורגל ממש כמו שרצית! עם מאמן, ומדים! חשבתי שאפשר ללכת עכשיו ליפני שיוצאים ולקנות לך נעלי פקקים, אם את רוצה כמובן” “כן כן!!!” קראתי. ברגע הזה היתפשט חיוך ענק על הפנים שלי, השתררה דממה של כמה שניות ואז אמא שלי אמרה “קדימה, למה את מחכה?” “בואי לקנות לך נעלים” “קדימה בואי נלך” אמרתי. אמא שלי ואני נכנסנו למכונית ואחרי כמה דקות הגענו לחנות הנעלים. אמא חנתה את המכונית, יצאנו מהרכב ואז נעצרתי לרגע והסתכלתי כלפי מטה “מה קרה?” שאלה אמא “סתם” עניתי “אולי באמת הגיע הזמן להחליף נעלים” ואז שתינו התחלנו לצחוק, אני לא יודעת למה אבל זה היה מצחיק. נכנסנו לחנות וישר ראיתי קיר עם מלא נעלי כדורגל אבל העיניים שלי נמשכו דווקא לזוג נעלים אחד הלכתי אל הקיר והצבעתי על הנעלים שרציתי “אני רוצה את הנעלים האלה” אמרתי לאמא. אחרי כמה דקות יצאנו עם קופסת נעלים ביד. ברגע הזה הרגשתי שאני מתחילה להתרגל לרעיון שאנחנו עוברים דירה.
אחרי הצהריים נכנסנו למכונית ונסענו להתחיל את החיים החדשים שלנו. כעבור כמה שעות הגענו לבית החדש שלנו. אבא אמא ואני עמדנו מול הדלת של הבית החדש ואז נכנסנו לתוך הבית. הבית החדש היה הרבה יותר גדול מהבית הקודם היה לו שתי קומות! “שחרונת” אמא אמרה “רוצה לעלות לראות את החדר שלך?” “ברור!” אמרתי ורצתי למעלה. בסוף המדרגות שמאלה וראיתי דלת שאליה היה שלט ועליו היה כתוב “החדר של שחר.” נכנסתי לחדר, הוא היה חדר הרבה יותר גדול מהחדר הקודם אבל בכל זאת זה לא הרגיש החדר שלי, זה לא הרגיש לי בית. בלי לשים לב שקעתי בהרבה מחשבות ולפתע כבר הגיע הערב. אכלנו ארוחת ערב יחד, התקלחתי ונכנסתי למיטה. היה לי נורא קשה להירדם כי זה לא היה החדר שלי, שמעתי קולות מוזרים מהחלון, וגם החלון לא היה ממוקם במקום שהיתי רגילה. עברה שעה ארוכה ששקעתי במחשבות ואז זה סוף סוף קרה, הרגשתי עייפות, העיניים שלי נעצמו ואז נירדמתי.
