המסע
“אוף, עוד פעם שיעור זום?? חשבתי שכבר סיימנו את זה עם הקורונה!!” נאנחה מאיה תוך כדי שהיא מנסה לפתוח את הקישור שהמורה חדווה שלחה. מאיה לא אוהבת להתעסק עם מחשבים. היא מעדיפה הרבה יותר לשחק בחוץ עם מרים והדר. אך המלחמה שפרצה לפני כחודש אילצה אותה לחזור לחיי הזום. סוף סוף היא הצליחה להתחבר. “בוקר טוב שירה! בוקר טוב מאיה!…” נשמע קולה של המורה. פתאום מאיה שמה לב שנועם אחיה השאיר רקע אחר על מסך הזום, ולא את הרקע של החלל שמאיה הכי אוהבת. הרקע החדש היה של חוף ים. הוא היה קצת דומה לחוף שהם היו בו בקיץ, וזה הציף אותה בזיכרונות טובים. מאיה המשיכה להיזכר ולחלום בהקיץ. מה שהעיר אותה היה דווקא קולה של המורה “מאיה, אז את יכולה להראות לנו את שיעורי הבית?? מאיה? מאיה, למה את לא עונה??” מאיה התעוררה ממחשבותיה ורצה להביא ספר מדעים. כשחזרה אמרה בפנים אדומות מבושה את התשובות לשיעורי הבית. כשהמורה עוברת למישהי אחרת היא מספיקה ליהנות מהחוף היפה כשלפתע הרגישה שהיא כבר לא יושבת על הכיסא המסתובב החדש שלה. היא הרגישה שהיא יושבת על משהו רך. היא לא האמינה! היא שפשפה עיניה כדי לבדוק שהיא לא חולמת. לא, זה לא היה חלום! רק כשמיששה את החול הרך היא הבינה הכל- הגעתי לחוף ים אמיתי!! היא צהלה משמחה! היא קראה: “יש מישהו כאן?” לפתע ראתה את מוכר הגלידה החביב שמכר להם גלידות בקיץ. “הו, מאיה! איך הגעת לכאן?” “לא יודעת”-ענתה לו מאיה “אבל יש לי שאלה, מה עושים כאן אם יש אזעקה? איפה המרחב המוגן?” מוכר הארטיקים צחק בקול. “אזעקה? המלחמה נגמרה מזמן, בית המקדש נבנה והמשיח כבר הגיע, לא התעדכנת??”
