המסע של בטי
סיפור מאת נועם קרפל
שלום! לי קוראים בטי.
שנייה לפני שמתחילים את הסיפור אני רוצה להכיר לכם – אותי.
כמו שאמרתי, קוראים לי בטי, אני בת עשר, אני חיה בעיירה שבה יש בית יתומים אליו הגעתי בגיל שלוש.
זה מקום איום ונורא, ממש טרגדיה!
פרק ראשון – המסע התחיל
ברחתי מבית היתומים מוקדם בבוקר, בערך בחמש, לפני שכולם מתעוררים ולפני שהשמש תעיר את העיירה שבה אני נמצאת.
הלכתי רחוק מבית היתומים, ולקחתי איתי דבר אחד שקיבלתי מאימי בגיל שלוש – שלא רציתי לפתוח כדי שלא ישבר או יהרס.
הלכתי ביער התלול שעל גבעת העיירה שמוביל לקצה השני שלה.
״אח!״ צעקתי ״קיבלתי מכה מהאבן!״
סליחה, לא סיפרתי לכם למה ברחתי מבית היתומים… אני ברחתי בשביל לחפש את ההורים שלי.
ונחזור לסיפור.
פתאום הקופסא הקטנה התחילה להתעופף, התמלאה סדקים, ומה שהיה בתוכה התפוצץ לרסיסים.
נבהלתי – חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.
ראיתי בצבוץ של אור ורצתי לעבר האור לראות מהו. נזהרתי מאוד, לא הבנתי מה זה.
ופתאום, הבנתי שהאור הוא פיה שיצאה מתוך הקופסא ושנראתה לי קצת מוכרת.
״מה – את פיה? רגע!״ אמרתי ״את דייזי הפיה של אמי? את תראי לי את הדרך להוריי? אז זה נכון? ההורים שלי עדיין חיים?״
״נכון, ההורים שלך חיים.״ אמרה דייזי ״אני לא בטוחה שאבא שלך חי, אבל אימך חיה.״
״אפשר לצאת לדרך בשביל למצוא את ההורים שלי?״ שאלתי.
״כן.״ אמרה דייזי.
יצאנו לדרך ופתאום דייזי נעלמה!
פרק שני – מה קרה לדייזי?
דאגתי מאוד.
חיפשתי את דייזי הרבה זמן, מאחורי שיחים ועצים, ובכל היער.
פתאום התחיל להיות חשוך מאוד ולא יכולתי לראות כלום.
הלכתי לישון וחלמתי שאני, אימי, אבי ודייזי משחקים משחקים שאהבתי לשחק כשהיינו עוד משפחה.
התעוררתי בבוקר, היה עוד קצת חשוך.
פתאום, ראיתי את דייזי מבצבצת בין השיחים. משכתי את דייזי מהשיחים ושאלתי אותה מה קרה לה.
דייזי אמרה ״ ראיתי גנבים, נבהלתי מאוד ובגלל זה נכנסתי לשיחים.״
״איך לא ראיתי אותך בערב ובבוקר כן?״ שאלתי.
״לא יודעת, פתאום הפסקתי לזהור!״ אמרה דייזי ״אני חושבת שזה בגלל משהו שקרה לאימך.״
״אז בואי נמשיך ללכת, אני לחוצה״ אמרתי.
התחלנו ללכת ועקבתי אחרי דייזי.
״דייזי, לאן את לוקחת אותנו?״ שאלתי.
דייזי אמרה ״אנחנו צריכים לקחת רכבת בשביל להגיע להורים שלך.״
״טוב״ אמרתי.
התחלנו להתגנב לעבר הרכבת, שאף אחד לא יראה.
אמרתי לדייזי שתהיה בכיס שלי, שלא יחשבו לגנוב אותה. דייזי היתה יפה וזוהרת.
עלינו על הרכבת.
פרק שלישי – כואבות לי הרגליים!
יצאנו בסתר מתחנת הרכבת, ונבהלתי – אמרתי ״זאת לא העיירה שאני מכירה. בעיירה הקודמת היו פחות צמחים ופחות בתים, מה זה? את בטוחה שזו עיירה?״
דייזי אמרה ״לא. זו לא עיירה, זו עיר. מהעיר הזאת צריך ללכת הרבה בשביל להגיע להורים שלך.״
התחיל להחשיך. אמרתי לדייזי ״מפחיד כאן. אני לא מוכנה להישאר״.
״אנחנו נגיע עוד מעט לעיירה יותר שקטה שתוכלי להישאר בה״ אמרה דייזי.
״מה, את משאירה אותי לבד?״ שאלתי.
״לא״ אמרה דייזי ״אני פשוט לא רוצה שיראו אותי״.
״רגע דייזי״ אמרתי ״מה קרה להורים שלי בכלל, איפה הם נמצאים?״
״ההורים שלך שמו אותך במקום מסתור״ אמרה דייזי ״בשביל להגן עלייך משודדים.״
״שודדים?״ אמרתי ״זה אמיתי?״
עצרתי את נשימתי.
״כן. היו שודדים שחטפו את הורייך לעיירה שאנחנו הולכות אליה.״ אמרה דייזי.
״רגע, ההורים שלי בשבי כבר…״ עצרתי וספרתי עם אצבעותיי ״שבע שנים?״
״כן״ אמרה דייזי.
״איך את יודעת שאימי חיה?״ שאלתי.
״אני פיית המגן שעוברת מדור לדור״ גילתה דייזי.
״מה? לא ידעתי שיש כזה דבר פיית מגן.״ אמרתי ״בעצם, מה זה אומר?״
״זה אומר פיה שבאה להגן ולהראות את הדרך לדורות הבאים – כל פיה למטרה אחרת.״
״תני לי דוגמאות״ אמרתי.
״איני יכולה לומר! זה סוד.״ השיבה דייזי.
הלכנו זמן רב וכבר התייאשתי. אמרתי לדייזי ״אולי נוותר?״
דייזי אמרה ״לא! אנחנו התחלנו – אנחנו נסיים.״
פרק רביעי – סוף הסיפור
פתאום, דייזי אמרה ״תתחבאי ומהר!״
״למה? אבל חשוך.״ שאלתי.
״הגענו לעיירה, אנחנו חייבות להיות בשקט. לא לצעוק, לא לדבר כמעט בכלל.״ אמרה דייזי.
״אבל איך נצליח ללכת? יראו אותנו.״ אמרתי.
״שכחת שאני פיה? אני אעלים אותנו״ אמרה דייזי.
התחלנו ללכת בשקט בשקט. דייזי אמרה ״בואי לכאן. זה המקום שבו ההורים שלך נמצאים.״
התרגשתי מאוד.
הלכנו בשקט במדרגות ופתאום ראיתי את ההורים שלי קשורים.
שאלתי את דייזי ״את יכולה לשחרר אותם?״
״כן״ דייזי אמרה.
דייזי שחררה את הוריי, העלימה גם אותם והמשכנו ללכת עד שהגענו לעיר שהיינו בה לפני זמן קצר.
סיפרתי להוריי את הדרך שאני ודייזי עברנו ושאלתי אותם לאן הולכים עכשיו.
