המסע של אליזבת ונועה
מאת: נועם מרחור כתה ד ישורון פרדס חנה
יום אחד הייתה עיירה ששמה ממוטומי. בעיירה היה בית שבו גרה אליזבת. אליזבת רצתה לבקר חבר שגר בפרדס חנה ושמו עוזי. כדי להגיע מהעיירה שלה לפרדס חנה היה צריך לשוט בספינה לנמל חיפה ומחיפה לקחת אוטובוס עד לפרדס חנה.
אליזבת לא רצתה לעשות את הדרך הארוכה לבד והיא ביקשה מחברה שלה נועה שתבוא איתה ונועה אמרה שהיא מסכימה. אליזבת ונועה ארזו דברים, עלו על הספינה בנמל של ממוטומי.
כשהספינה הגיעה לאמצע הים הייתה בעיה, נרטבה להם המפה הגדולה שמראה את הדרך והם התבלבלו בדרך. ואז נועה אמרה שאבא ואמא שלה לימדו אותה איך למצוא את הדרך בעזרת מצפן. נועה הלכה לתיק שלה כדי להוציא את המצפן וגילתה שהיא שכחה אותו בבית. אליזבת ונועה ישבו וחשבו איך הן יכולות לפתור את הבעיה. כל אחת חיפשה בספינה ובתיקים שלה אם יש משהו שיכול לעזור להם. ואז פתאום נועה קפצה בחיוך ואמרה שהיא מצאה בתיק שלה 2 חודים ואבן, אליזבת אמרה שזה מצוין כי אפשר לבנות מזה מצפן. נועה ואליזבת חיברו ויצא להם מצפן טוב. והמצפן שהתחיל לעבוד הראה להן את הדרך לכיוון של הנמל של חיפה.
שאר הדרך עברה בצורה נעימה ומזג האוויר היה טוב וחמים. ונכון שבהתחלה נועה ואליזבת קצת נלחצו מהדרך, אבל לפני סוף הדרך הם הבינו שאפשר לפתור בעיה אם לא נלחצים ועובדים בעבודת צוות.
וכך, כשיש להם הרגשה טובה בתוך הלב וחיוך על הפנים הם הגיעו לנמל חיפה. בכניסה לנמל עמדו שני שומרים שלא היו כל כך נחמדים ושאלו המון המון שאלות. נועה ואליזבת שוב עבדו ביחד ובנחת וענו לשומרים בצורה נעימה ובסבלנות. השומרים עדיין לא רצו להכניס אותם. אליזבת ונועה ביקשו שוב מהשומרים להיכנס ואמרו להם שהם הגיעו מרחוק רחוק מהעיירה ששמה ממוטומי השומרים היו המומים שהם עשו את הדרך הארוכה הזו לבדם מרוב התפעלות מזה הם נתנו להם להיכנס ואחד השומרים אפילו ליווה אותם לתחנה שממנה האוטובוס יוצא לישוב פרדס חנה. אליזבת ונועה חיכו הרבה זמן שהאוטובוס יגיע. ואז ניגש אליהם איש אחד ואמר להם שהאוטובוס התבטל ויגיע רק בעוד שלושה ימים. אליזבת ונועה לא ויתרו, הם הלכו לישון במלון שהיה קרוב לתחנה ובינתיים נהנו מטיולים בעיר חיפה עד שהגיע היום שבו האוטובוס לפרדס חנה היה צריך לצאת. נועה ואליזבת עלו על האוטובוס ובדרך בנסיעה נהנו מהנוף היפה של ארץ ישראל ושמחו שלא ויתרו והתייאשו לחכות.
כשהגיעו לפרדס חנה הם ירדו בתחנת האוטובוס שבמרכז הישוב ועם הפתק שבו הייתה כתובה הכתובת של עוזי החבר שלהם הם הסתובבו ושאלו אנשים. עד שאישה נחמדה אחת הסבירה להם איפה בדיוק הרחוב נמצא. האישה ראתה שהם לא מהאזור ואמרה שהיא תלווה אותם כדי שלא ילכו לאיבוד. היא ליוותה אותם עד לבית של עוזי, הם אמרו לה תודה רבה ונפרדו ממנה לשלום.
אליזבת ונועה דפקו בדלת, אמא של עוזי פתחה להם והכניסה אותם בשמחה. היא סיפרה להם שעוזי ממש חיכה שהם יבואו לבקר. כשעוזי הגיע הביתה וראה את נועה ואליזבת הוא שמח מאוד והתרגש. נועה ואליזבת שיתפו את עוזי במסע שלהם מהעיירה שלהם ועד אליו. הם סיפרו שלמרות שהיו להם הרבה קשיים, הם החליטו לא לוותר ולהמשיך ועבדו כל הדרך ביחד, וזה מה שעזר להם להגיע עד אליו.
