אמממאאא, איתן מציק לי” צעקתי
“די, תפסיקו, הגענו.”
“יש, סוף סוף. אבל רגע, לאן?”
“למוזיאון ראשון לציון” ענתה אמא. נכנסו כל המשפחה בשער המוזיאון.
כשהגענו ממש התלהבתי. היו שם המון משחקים, ואפילו קריוקי. ממש נהניתי, עד שהגיע החלק של הסיור. זה היה כל כך משעמם. רציתי לצאת ולשחק בטלפון. אמרתי לאבא שאני יוצאת, התחלתי לשחק במשחק האהוב עלי וראשי טמון בתוך הטלפון.
בום!!! התנגשתי בקיר.
כנראה התעלפתי, כי כשהתעוררתי, לא היתה שם נפש חיה. זאת אומרת, לא היה שם אף אחד, חוץ מדמות מוזרה שמלמלה איזה משהו על “תקווה… נפש יהודיה…” לא ממש הבנתי. הלחן והמילים היו מוכרות, אבל מאיפה? שאלתי את עצמי, והתקרבתי כדי לראות מי הדמות הזו.
מקרוב ראיתי שמדובר בגבר צעיר עם שער קצת ארוך. שאלתי אותו, “מי אתה?, והוא אמר “נפתלי, נעים מאוד.”
“איזה נפתלי? בנט? אתה אפילו לא דומה לו…”
“מי זה נפתלי בנט? אני נפתלי הרץ אימבר, ומי את? רוצה לעזור לי? אני קצת תקוע עם השיר הזה, אני לא יודע איך לסיים אותו…”
“אני נגה, בטח! איך אפשר לעזור לך?”
“תראי, כתבתי… כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודיה הומיה. ולפאתי מזרח קדימה, נפש לציון…” מה עכשיו?
“קללללל… נפש לציון צופיה!” הכרזתי בקול רם.
“וואו, מעולה! תודה!” התלהב נפתלי , אבל אני הייתי בטוחה שהוא צוחק עלי.
“נו, עכשיו ברצינות, תצאו מהמחבוא! תפסיקו לעבוד עלי!”
“מי עובד עליך?” הוא הסתכל לאחור לחפש על מי אני מדברת..”רק אני ואת פה”
“כן בטח, קטעים איתך. רגע, איפה הטלפון שלי? שוב איבדתי אותו?”
“סליחה, מה אמרת ? איפה ה-מה? טלפין שלך?”
“טלפון, נו… אתה יודע, אפשר לשלוח הודעות, לדבר עם אנשים…”
“אה…דואר?”
“לא , לא משנה. רגע. אתה נפתלי הרץ אימבר שכתב את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל?!?”
“מה זה המנון? כתבתי כאן שיר כזה, קראתי לו ‘התקווה’ . למה את בדיוק מתכוונת כשאת אומרת מדינת ישראל? את יודעת שאת ילדה קצת מוזרה?”
“אני לא מוזרה, אבל המצב הזה, ממש ממש מוזר. אתה יודע מה, אם כבר נפגשנו, ואם כבר אתה חייב לי טובה, אולי תספר לי קצת על עצמך, יש לי מחר מבחן בהיסטוריה…”
“בשמחה. מה את רוצה לדעת?”
“הכל!!”
נפתלי סיפר לי על עצמו, וככה למדתי את כל החומר למבחן. אבל נשארה לי רק בעיה אחת קטנה.
“תגיד, איך אני חוזרת בחזרה לשנת 2022?”
“לאיזו שנה? על מה את מדברת? עכשיו 1883!” רציתי להסביר לו מה שקרה, אבל ידעתי שהוא לא יבין איך זה בכלל ייתכן.
“לא משנה, בוא נתרכז בלהחזיר אותי הביתה” עניתי
“אבל איך הגעת לפה?
“נראה ש… נתקלתי בקיר”
“אולי”, הציע נפתלי, “אם תנסי שוב להיתקל בקיר, תחזרי למקום שממנו באת”
“טוב, אנסה. היה נעים להכיר, בי!”
רצתי לכיוון הקיר, בום! התנגשתי בו, קיבלתי מכה חזקה בראש – “אאוצ'”, אבל הצלחתי לחזור להווה.
***
למחרת הגעתי לבית הספר. המבחן בהיסטוריה היה המבחן הכי קל בעולם.
“יש!! קיבלתי 98 במבחן. איזה מזל שנתקלתי בקיר!”
