הלכתי ברחוב התל אביבי ההומה. בחזור מבית הספר, מכוניות חלפו על פני כשנזכרתי שהיום איני חוזר לביתי, שברחוב אלנבי אלא הולך לביתו של דודי אפרים. בום! “ילד תסתכל לאן אתה הולך, נתקעת בי!” נזפה בי אישה אחת. התנצלתי והחשתי צעדי. כשהגעתי דפקתי שלוש דפיקות ופתחתי את הדלת. הבית היה חשוך ורעשים חשודים בקעו מהחדר שבקצה המסדרון. התקדמתי בחשש לכיוון הדלת ופתחתי אותה בזהירות “דוד אפריים?” שאלתי. “יואב!” פרצה קריאה מבפנים “טוב שהגעת! בדיוק רציתי לצאת!” סביבו היו מפוזרים בקבוקי מים, פירות, כריכים, פנס, חבל, ועוד המון ציוד לטיול. כאן המקום לספר, שדודי הוא איש חביב ומצחיק ויש אנשים שחושבים שהוא קצת מוזר. התחביב העיקרי שלו זה לעשות המון בלגן ואז כשהבית נראה כמו תוהו ובוהו הוא מתיישב על הספה ואומר “לא נורא הבלגן העיקר שנהנינו”. נחזור לסיפורנו אני עומד בפתח המום. על הרצפה מפוזר כל הציוד שתוכלו לדמיין בבלגן נוראי. ובמרכז עומד הדוד עם חיוך ענקי מרוח על הפנים. שאלתי אותו לאן בדיוק הוא מתכנן לצאת והוא ענה לי בבדיחות הדעת “אל מעבר להרי החושך!” ואז הרצין “לאיפה אנחנו כבר יכולים ללכת? איזו מן שאלה זאת? לארץ שום מקום.” הכריז ברצינות גמורה ולפני שהספקתי לפצות את פי הוא דחס את כל מה שהיה על רצפת החדר לתוך תרמיל ענקי. דחף לידי כריך (“אתה בטח רעב” הוא אמר) וגרר אותי בהחלטיות אל הרחוב הסואן. סוף סוף הצלחתי להשחיל מילה “דוד אפריים איפה נמצאת ארץ שום מקום?” “מה זאת אומרת, בין הקוטב הצפוני לקוטב הדרומי. זה ברור לא?” הוא התפלא ואני הפסקתי להטריד אותו בעניין. דודי הוביל אותי לחוף הים התל אביבי הקיצי. “עכשיו אנו צריכים כלי שייט כדי לעבור את הים!” הוא קרא. הסתכלתי סביב, אך לא ראיתי דבר מה שאפשר לעבור איתו את הים הגדול בעולם, הים התיכון. לפתע דודי אפריים רץ לכיוון הים ומשך מהחול שמשיה גדולה ללא מקל. “מצאתי” הוא קרא בקול. אחר כך הוא לקח את השמשייה הניח אותה על הגלים, התיישב עליה עם התרמיל וקרא לי לעלות. עד היום איני יודע למה? אך עליתי אף אני על השמשייה. דודי נתן דחיפה לשמשיה והיא התחילה לנוע, אט אט התרחק החוף מאיתנו עד שלא ראינו אותו כלל. אחרי שעות רבות של הפלגה משעממת במיוחד ראינו למרבה הבהלה גל מתקרב אלינו במהירות. רגע קט והיינו בתוך המים.. למרבה המזל דודי נזכר שיש לו בתרמיל מזרון אך לרוע המזל התרמיל היה במים. “למרות הכל נשאר לנו דבר אחד”, הוא אמר, זיק של תקווה ניצת בליבי “מברשת שיניים!” הוא קרא בקול נלהב.
נשארנו צפים כך עד שהגענו ליבשה כלשהי. במרחק ראינו בית גדול “לכאן בדיוק היינו צריכים להגיע” אמר דודי. “ועכשיו אנחנו צריכים להגיע למבוך המראות. מבוך המראות הוא מבוך שקירותיו הם מראות.” דודי נכנס אל הבית דרך דלת עץ גדולה. נכנסתי אחריו והבנתי מה האתגר במבוך, כל פעם שחושבים שמצאנו כבר את הפנייה הבאה ורצים לעברה בום! נתקעים בעוד מראה “בלבול של ממש!” הכריז הדוד.
בסופו של דבר יצאנו מהמבוך עם כמה חבורות מתנוססות על מצחנו. כשיצאנו מהמבוך ראינו שביל שסופו לא נראה. הלכנו בו כמה ימים עד שהגענו לגשר ומאחוריו טירה גדולה ללא פתח כניסה. על החומה היה תלוי פתק ובו כתוב: “אם אתם רוצים להיכנס לטירה התמודדו נגדי (אני מאחוריכם)”.
כשהסתובבנו ראינו מאחורינו את איש הדרקון האיום.
הוא התחיל לדבר בקול עמוק “כפי שכתוב בפתק, אתם צריכים להילחם מולי. אם תצליחו להשכיב אותי על האדמה, אני אתן לכם את הנשר הענק שלי ותוכלו להיכנס לטירה, אבל אם אני אשכיב אתכם על האדמה תכלאו במרתף השדים.”
“אוקי אפשר להתחיל?” שאל דודי
” אתם לא רוצים להתארגן?” תמה איש הדרקון
“לא” ענה לו דודי, “נתחיל עכשיו”.
(זה המקום לספר על איש הדרקון, בחלקו התחתון הוא דרקון וחלקו העליון גוף אדם. לרוב הוא מופיע על גבי נשר ענק, אף פעם לא נצחו אותו, והוא שרד מתקופת הדינוזאורים, בקיצור היצור הזה עמד מולנו).
אני רעדתי מפחד מאחורי דודי, אך הוא היה נראה נינוח. מזל שהוא למד טקוואנדו בילדותו, איש הדרקון או בקיצור דרקי שלף את חרבו הנוצצת והניף אותה על דודי, בהנפת יד אדישה לגמרי שבר דודי את החרב.
דרקי היה המום ומיד התנפל בחזרה, כך המשיך הקרב עד שדרקי הסתער וכמעט הפיל את דודי ואז לפתע אני קפצתי עליו מאחור ומשכתי בו והוא נפל לאחור מתגלגל ונשכב שרוע על גבו, אז התנפל עליו דודי ומנע ממנו לקום. “ניצחתם אותי, לכן אעמוד בהבטחתי ואתן לכם את הנשר שלי”, אמר דרקי.
ואז הוא שרק שריקה ארוכה ונשר גדול הגיח משמים ונחת לידנו.
עלינו עליו והוא התרומם אל על, תוך כדי תעופה שאלתי את דודי: “למה בעצם יצאנו למסע הזה?” ודודי ענה: “סתם”, ירדנו במרכז הטירה, וברגע הזה שאבה אותנו האדמה לתוכה, טסנו בתוך מחילות בעומק האדמה עד שנפלטנו החוצה, ושם חיכה לנו מלך, מלך אמיתי!
“אני המלך של ארץ שום מקום, שמעתי על המסע שלכם ורציתי להכיר אתכם”
התלוונו אליו לסיור בארץ שום מקום, שם ראינו דברים משונים מאד כגון:
עיר רובוטים, שבה כל האנשים הם רובוטים ואפילו ראש העיר,
גן החיות המופלאות שבו היו דרקונים, אריות ירוקים עם חדק, ג’ירפות עם קרן על האף ואף קופיפים יורקי שוקולד,
ואת גן הפירות החיים שבהם היו בננות רוקדות, קוקוס זמר, תפוח מדבר ואפילו אגס שצורח כמו תוכי .
בסוף הסיור המלך שאל: “רוצים להישאר?” ואני עניתי: “לא תודה, אמא שלי כבר קוראת לי לארוחת ערב ושומעים אותה עד לכאן!”.
