המסע אל האור
שביט פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בקצה המיטה כשראשה נופל מטה. כוכב נכנסה לחדר ואמרה ברוגע “בוקר טוב שביט” אך מיד הבחינה בתנוחתה של שביט ושאלה בדאגה “שוב היו לך חלומות משונים?”. שביט ענתה בעייפות “כן, אבל הפעם זה היה שונה מכל חלומות שהיו לי. בחלום הזה ראיתי אבן…” כוכב הסתכלה בדאגה בשביט ושאלה “טוב, את רוצה לאכול משהו? יש במזנון עוגיות-צוף נהדרות, ויש גם חלב נרקיסי-ירח טרי.
שביט, כשהיא עדיין חושבת על האבן מהחלום, ענתה-“טוב, מה שאמרת. וגם-מה השעה?” כוכב ענתה: “עכשיו שמונה וחמישה כנפי-פיות. ובקשר לאכול-אני כבר אלך לבדוק ונתראה למטה”. מיד שמעו את קולות רפרופי כנפיה של כוכב בדרכה למזנון.
שביט קפצה מהמיטה, אך נתקעה בקיר שמימין. אוחזת במצחה הכאוב, היא אמרה “אוף נמאס לי מהקיר הזה! כל בוקר אני נתקעת בו, ובמיוחד בגלל העין העיוורת שלי. הלוואי שהייתי פיה רגילה, הייתה לי משפחה, הייתי רואה בשתי העיניים, הייתי מאושרת.”
שביט נגשה אל הארון, ומבין כל השמלות היפות היא הוציאה שמלה בגווני ירוק. שביט בחרה בשמלה זו כי הייתה שייכת לאמא של שביט, כאשר הייתה בחיים. שביט לא זוכרת את הוריה, הם נפטרו כשה הייתה ממש קטנה, ומאז גדלה בבית הפיות.
ישנם כמה דברים מיוחדים בשביט-יש לה פס בצבע ירוק טורקיז בשערה הבלונדיני; והיא עיוורת בעין שמאל, אך היא מסתירה זאת באמצעות שערה.
שביט אספה את שערותיה, וירדה במדרגות לקומה מאתיים עשרים וארבע. שם, חיכתה לה כוכב עם עוגיות-צוף וחלב נרקיסי-ירח, והייתה שקועה בקריאת כתבה בעיתון.
לאחר שסיימה לאכול, שביט עלתה במדרגות לשיעור התעופה. אתם ודאי שואלים “מדוע היא לא התעופפה?” התשובה היא שאצל פיות אסור לעוף לפני שהפיה מקבלת “מנוי תעופה”. רק בעוד שבועיים, כאשר ימלאו לשביט שתים-עשרה שנים, יתקיים מבחן “הכנף חלק-ב”. שביט למדה כל השנה למבחן “הכנף חלק-א”, שבו היה צריך רק לענות על שאלות, ועברה אותו בהצלחה. בעוד שבועיים תיגש למבחן “הכנף חלק-ב” שדורש לעוף ממש.
בדרכה לשיעור התעופה הרגישה שבית משהו כבד בשמלתה. הכניסה שביט את ידה לכיס השמלה והרגישה משהו עגול וחלק-הייתה זאת אבן. שביט חשבה שהאבן כנראה הייתה שייכת לאמא שלה. כאשר החזיקה את האבן, שביט הרגישה שהיא מתמלאת בביטחון עצמי.
בכל השבועיים עד למבחן, כל יום שביט הלכה לשיעור התעופה עם האבן בכיס. יום-יום…
והנה חלפו השבועיים והגיע היום שבו שביט תיבחן במבחן “הכנף חלק-ב”. שביט יצאה לגינת בית-הפיות, שם חיכה לה הבוחן שיבחן אותה בעת התעופה וגם המורה שלימד אותה והכין אותה למבחן.
שביט התחילה לעוף עם הסימן שנתן לה הבוחן, וכל הזמן בדקה שהאבן נמצאת אצלה בכיס. לאחר שסיימה את המבחן, הבוחן נתן לשביט כרטיס שעל גביו כתוב “הפיה שביט עברה בהצלחה רבה את שני מבחני הכנף”.
לאחר מכן שביט הלכה לכוכב וספרה לה את החדשות הטובות, ועל האבן הפלאית. כוכב השיבה לה בחיוך “לא שביט, זוהי אבן רגילה לגמרי.” שביט הלכה לחדרה וחשבה “אם האבן לא פילית, אז אך עברתי את
המבחן כשה אני עיוורת בעיין שמול?”
שביט הבינה שהיא חשבה שהאבן היא זו שגרמה לה להצליח, אך באמת היא בעצמה עשתה הכול והאבן הייתה רק דחיפה קטנה. הדבר הבא ששביט עשתה היה להסיט את השיער שכיסה את העין העיוורת שלה. כבר לא היה איכפת לה שידעו. היא הרגישה חופשיה ויצא למסע שלה אל האור
