“מאירה, תפתחי לתומר, אביב וקרן את הדלת.” (טיק טק)
“סבא, סבתא!”
“מה שלומכם ילדים?”
“הכול טוב. איזה משחק אפשר לשחק?”
“האמת שאני רציתי לספר לכם סיפור שקרה שהייתי בגילך קרן.
“סבא, אתה מבטיח שזה מעניין?”
“כן אני בטוח, בואו נתחיל:
פעם ביום בהיר ונעים בזמן שאבא שלי ושל מיה (אחותי הגדולה) הלך לטיול בצפון קליפורניה עם חבריו. בזמן זה גרנו עם אמא שלנו, רבקה, בדרום של קליפורניה. היו לנו הרבה חברים ולמדנו בבית ספר חקלאי. יום אחד בראשון בבוקר שמעתי את אמא שלי צועקת לי, “ליאו, רד למטה! יש ארוחת בוקר”. טסתי למטה בפיג’מה, וחשבתי לעצמי זה יהיה היום הכי משמח בשנה. אני לא יודע למה אבל זה מה שיצא. אבל בצד השני של המטבח היה את מיה עם הפרצוף הכי עייף שיש. היא חשבה שזה יהיה היום הכי גרוע בעולם. אין לי מושג למה אבל אני פחדתי לשאול כי לא היה לה מצב רוח טוב אז התעלמתי. בכל מקרה, אני בטוח שזה לא סיבה להפריע לי. אמא אמרה שצריך להתארגן לבית ספר כי אנחנו הולכים לחוף הים בצהריים.
בדרך עצרנו בבית קפה, כי אמא רצתה קפה. בזמן שהיא קנתה, חשבתי על אבא. אם הוא בסדר ושאני מתגעגע אליו ומתי יחזור. אבל מיה פשוט ישבה חצי ערה וחצי ישנה.
אמא חזרה ושאלה “ילדים אתם בסדר?” אני עניתי כן. מיה ענתה, מתי מגיעים לבית ספר?!
מתי שהגענו הלכתי עם החבורה שלי – אפרים, שאול ופיטר. אבל מיה הלכה לבד. הרגשתי רע קצת וסקרן למה היא לא במצב רוח וגם דאגתי לאבא. כל היום לא יכולתי להפסיק לחשוב אם אבא בסדר אבל בסוף היום זה יצע לי מהראש. חשבתי על מה נעשה בחוף הים.
אחרי שעבר עלי ועל מיה יום מלא רגשות בבית ספר הרגשתי שחייבים ללכת לים. אמא אספה אותנו והלכנו לחוף הים. אני ומיה בנינו ארמון ושחינו. כשיצאנו מהמים התייבשנו במגבות בשמש החמה. לפתע ראינו בקבוק ירוק ובתוכו לא היה יין ולא היה מים. הייתה אבן קטנה ועל האבן היה חרוט את המילים: “הצילו מר ברוק”
הבאנו את זה ישר לאמא ואמא אמרה שמר ברוק זה בעלה, כלומר אבא שלנו בצרות! אמא חשבה על מה לעשות. חזרנו מהר כי דאגנו מדי ואמא אמרה לא להילחץ אבל נלחצתי ממש והתחלתי לבכות מרוב דאגה. לא יכולתי להירדם כל הלילה רק חשבתי על אבא.
ב-5:00 בבוקר מיה האירה אותי בזמן שאמא ישנה, ואמרה שיש לנו חבילה שהיה כתוב ממר ברוק (אבא). הוא שלח לנו מטריה ומכתב. במכתב היה כתוב:
“תעקבו אחרי הכוכב הכי נוצץ.”
השארנו פתק מאחור לאמא, ארזנו מהר, לקחנו את המטריה ויצאנו לדרך. עקבנו אחרי השמש ביום ובלילה אחרי הכוכבים. אני בטוח שאמא דאגה לנו אבל לא היה מה לעשות. טיפסנו על הרים והיו לנו מלא סכנות בדרך אבל בסופו של דבר ידעתי שזה בשביל אבא.
יום אחד, יומיים. פתאום ראינו איש מנפנף לנו. צעקתי “מיה, תראי, אבא!” התחלנו לבכות מהתרגשות. רצנו בזמן שהדמעות נזלו. חיבקנו אותו כל כך חזק. המשפט הראשון שאמרתי לו זה “אני שמח שאתה חי.” הוא אמר “גם אני!” באותו רגע הגיע מסוק ובתוכו אמא שלנו עם החיוך הכי שמח שאי פעם ראיתי. חזרנו בשלום ובשמחה.
ילדים, אהבתם את הסיפור?”
“כן, סבא, אבל זה אמיתי? היה ממש כיף.”
