המסע אל אבא

היו הייתה פעם ילדה ושמה רחל אבל כולם קראו לה רחלי. אמה מתה ביזמן שילדה אותה ולכן נשארה רק עם אביה בעולם. הוא דאג לה, השקיע בה וגידל אותה לעצמאות. הוא לימד אותה להקשיב ללב שלה וברגעים של געגועים לאמא, הייתה פותחת את תיבת הנגינה של אמה, שאביה נתן לה כמזכרת, מאזינה למנגינה ונרגעת, כמו שאביה לימד אותה לעשות. אביה שהיה רופא מומחה, היה צריך לטוס פעמים רבות לבריטניה בשביל העבודה שלו, ונאלץ להשאיר אותה אצל כל מיני קרובי משפחה.

עברו השנים, רחל גדלה והגיעה לגיל עשר. אבא שלה היה צריך לטוס פעם נוספת והחליט להשאיר אותה אצל בני הדודים מחיפה. רחל, לא אהבה ללכת להתארח אצל הדודים הללו, כי הבית שלהם היה חשוך ומפחיד. ובגלל שדודה שלה הייתה אחות של אמא שלה, הן היו מאוד דומות וזה הזכיר לה את אמא שלה וגרם לה להתגעגע לאמה אפילו עוד יותר. רחלי לא הסכימה להישאר. אבל הייתה חייבת. אביה אמר לה שיחזור תוך חמישה ימים והוסיף: “רחלי אני מקווה שתהיי בסדר.”

רחלי עברה את היום הראשון בסדר. ביום השני היה כבר בלתי נסבל, כי הגעגועים הלכו והגברו. בלילה החליטה שהיא בורחת מבית הדודים. היא החלה לרוץ לעבר הנמל שבעיר חיפה שבה בני הדודים שלה גרים. היא ראתה את הספינה של אבא שלה בדמיון. הגעגועים שלה התחזקו והתחזקו. והיא הרגישה כאילו שהלב שלה הולך להתפוצץ . ”השחר הולך לעלות” היא אמרה לעצמה בלב. היא הרגישה כאילו רודפים אותה. היא ראתה ספינה מתקרבת לחוף ועליה כתוב:

היא ידעה שזאת הספינה שעליה היא צריכה לעלות. הספינה התקרבה והתקרבה. היו לה רק 20 ₪ בכיס, אותם היא קיבלה מאביה כדי לקנות אוכל וממתקים. היא חשבה שזה לא מספיק אבל להפתעתה בשביל לעלות לספינה היה צריך רק 10 ₪. רחלי שמחה ועלתה לספינה. השיט ארך 12 שעות רצופות. כשעלתה על הספינה ראתה הרבה אנשים שיורדים ועולים וכשראתה מקום ריק התיישבה וחלמה. חלמה שהיא נפגשת עם אבא שלה ועם אמא שלה שלא ראתה מחייה. בזמן שחלמה ואולי קצת ישנה עברה הנסיעה ובבהלה קמה כשהכרטיסן העיר אותה. כשראתה את הדלתות נפתחות, היא הבינה שהגיעה לבריטניה. היא יצאה וגילתה עולם חדש ולא מוכר.  היא עברה בין הרחובות הצרים בחיפוש אחרי מרפאה. וכשראתה שלט ישן וכמעט קרוע שכתוב עליו באותיות אנגליות מילה לא מוכרת עם ציור של אמבולנס, הבינה שהיא בכיוון הנכון.

כשהגיעה לפתח המרפאה, נעצרה נכנסה בשמחה והחלה לחפש את אביה. לצערה היא לא מצאה אותו. רחלי הייתה עצובה מאוד. היא חשבה שאביה לא נותר בחיים.

פתאום, מישהו נגע בכתפה. היא הסתובבה אליו וגילתה שמנהלת המרפאה אוחזת בה. היא אמרה בשפה לא מובנת: “מי את? מה את עושה פה?”

רחל הראתה לה את תמונתו של אביה. היא רצתה לדבר ולהסבר למה היא פה  אבל לא ידעה את השפה המדוברת ולכן לא ידעה מה להגיד.

“את מחפשת את האיש הזה?” שאלה מנהלת המרפאה.

רחל עמדה בצד והסתכלה על אביה עושה את העבודה שלו. הלב שלה התחיל לפעום בחוזקה ניסתה למצוא את המילים המתאימות. קראה לו “אבא!” הוא הסתובב והסתכל לכיוונה.