המסך שנשבר

המסך שנשבר  מאת: תהל והבה
ביום שישי אחד, כשכל בני המשפחה היו עסוקים בהכנות לשבת, אור בן השמונה שיחק בסלון בכדור האהוב עליו. אמא ניקתה את הבית, אבא סידר את השולחן לשבת, ואחותו הגדולה עזרה במטבח. אור היה שמח ומלא אנרגיה, והוא רץ מצד לצד ובועט בכדור בהתלהבות גדולה.
אמא ביקשה ממנו כמה פעמים להפסיק לשחק בכדור בתוך הבית. גם אחותו הזהירה אותו ואמרה לו שזה מסוכן ושהוא עוד עלול לשבור משהו. אבל אור חשב לעצמו ששום דבר לא יקרה, והוא אמר: “עוד בעיטה אחת וזהו”.
אור בעט בכדור חזק. הכדור עף מצד אחד של הסלון, פגע בקיר וחזר במהירות גדולה. לפני שאור הספיק לעצור אותו, הכדור פגע ישר במסך הטלוויזיה הגדול. נשמע רעש חזק של פיצוח, והמסך שהיה קודם מבריק ויפה התמלא בקווים צבעוניים ונשבר.
אור נעצר במקום ולא זז. הלב שלו דפק חזק והוא הרגיש פחד גדול. הוא ידע שעשה טעות, ושהוא לא הקשיב למה שאמרו לו. הוא חשש מאוד מהרגע שאמא תראה את מה שקרה.
אמא שמעה את הרעש ונכנסה מיד לסלון. כשהיא ראתה את המסך השבור, היא הבינה מה קרה. כולם חיכו לראות איך תגיב. אמא לא צעקה. היא נשמה עמוק, ניגשה אל אור וחיבקה אותו. היא אמרה לו שהיא כועסת, אבל גם גאה בו אם ייקח אחריות על מה שעשה.
אור הוריד את הראש וביקש סליחה. הוא אמר שהוא לא היה זהיר ושהוא מבטיח יותר לא לשחק בכדור בתוך הבית. אמא אמרה שעכשיו יצטרכו לחשוב יחד איך מתקנים את המסך או איך חוסכים כסף למסך חדש, כי זה לא דבר פשוט.
מאותו היום אור באמת השתנה. הוא הפסיק לשחק בכדור בתוך הבית, וגם הזכיר לעצמו למה זה חשוב. הוא רצה לעזור למשפחה, ולכן התחיל לעזור יותר בבית: הוא סידר את החדר שלו, עזר לאחותו, והשתדל לעשות מה שאומרים לו.
לאט־לאט המשפחה חסכה כסף. אחרי זמן מה הם קנו מסך חדש. כשחיברו אותו והדליקו אותו בפעם הראשונה, אור חייך בהתרגשות. הוא אמר שהוא למד לקח חשוב, ושזה לא יקרה שוב.
מאז, בכל פעם שאור רואה מישהו משחק בכדור בתוך הבית, הוא אומר לו בעדינות:
“זה לא רעיון טוב. כדאי ללמוד מהטעות שלי”.