הכל התחיל בסיום כיתה ב’, כאשר דנה הילדה הכי דומיננטית בכיתה הייתה כמעט בת 8.
דנה לא הייתה הילדה הכי יפה, הכי חכמה או הכי מוצלחת, אך היה בה את ניצוץ המנהיגות, שבהנף יד כל הבנות הלכו שבי אחריה.
דנה לא אהבה אותי כי הצלחתי יותר ממנה בלימודים, בספורט וגם במראה.
באחד מן הימים, בזמן הפסקה, כאשר ביקשתי ממנה להשתתף במשחק המחניים, דנה אמרה לי שהדבר היחידי שהיא מרשה לי לעשות זה להביא את הכדורים שעפו החוצה מהמגרש.
למזלי, הייתה ילדה בשם שירה שראתה את העצב שלי וניסתה להתקרב, זה היה נחמד מצידה, אך התביישתי ולא רציתי שירחמו עלי, אז ברחתי לכיתה.
ב1/7 זה היה יום ההולדת של שירה.
שירה הזמינה את כל הבנות ליום ההולדת שכלל הרבה הפתעות; סט איפור לכל אחת , קלמר עם טושים זוהרים, פעילויות כמו: “חפש את המטמון”, ריקודים, משחקים והרבה ממתקים ושוקולדים שאני מאוד אוהבת.
יום לפני כבר שמתי לב שמשהו לא כשורה.
דנה ומיכל (שתמיד עושה מה שדנה אומרת לה) אמרו לשירה שאם אגיע ליום ההולדת, אף אחת מהבנות לא תבוא.
ואני אחת כזאת שלא רוצה להרוס, אז אמרתי לה שלא אגיע. לא רציתי שבגללי אף אחת לא תגיע ליום ההולדת.
שירה ילדה רגישה, היא התעקשה שאגיע ליום הולדת שלה, למרות שידעה שיכול לקרות מצב שאף אחת לא תגיע מלבדי. מאוד התפלאתי מהאומץ שלה ללכת נגד דנה.
וכך היה. ביום שני עמדתי מחוץ לדלת ביתה של שירה ודפקתי, הדלת נפתחה ו…….
כל הבנות הגיעו מלבד דנה ומיכל.
האמת שמאוד נהניתי, השתתפתי במשחק הכיסאות ואפילו זכיתי בפרסים. הבנות היו מאוד נחמדות אלי ורצו להיות בקבוצה שלי כשהתחלקנו למשחק משוך בחבל.
ויום אחרי, כשנכנסתי לכיתה הכל השתנה, פתאום מילדה שקטה שאף אחד לא רצה לשחק אתה פשוט פרחתי. הרגשתי שגילו אותי.
הבנות היו סביבי והקשיבו לדעותיי. מהילדה השקטה הפכתי למנהיגה, ודנה פתאום באה וישבה לידי, כך משום מקום.
ואני? לא רציתי להביך אותה, אז חיבקתי אותה ישר.
דנה אמרה שהיא מצטערת, ומאז אנחנו החברות הכי טובות.
וכל פעם, כאשר אני רואה ילדה קצת שקטה ומופנמת, אני תמיד משתפת אותה ונותנת לה הרגשה שהיא חלק.
הכל בזכות שירה שהתעקשה שאגיע ליום ההולדת שלה ולא פחדה ללכת עם הלב שלה.
