יום אחד, כשמיכאל ועידו חזרו מבית הספר, הם שמעו פתאום רעש מוזר בין העלים. הם שאלו את חנה אם היא שמעה את זה, אבל היא ענתה: “לא שמעתי כלום”. הם שאלו גם את מיכל, ליאור, נדב ודנה, אבל כולם אמרו: “לא שמענו”. הם חיפשו בין העלים ומצאו משהו, אבל אף אחד אחר לא ראה את מה שהם ראו. פתאום קמה לאה ואמרה: “אני שומעת רעש מוזר בין העלים!”.
הם התקרבו לעלים והזיזו אותם. “אני לא מאמין!” צעק מיכאל, “יש פה מנהרה!”. “אני לא רואה כלום,” צחקה עליהם דנה. “אני רואה מנהרה,” אמרה לאה. “נכון,” הסכים עידו. “אנחנו נכנסים פנימה, אמר מיכאל. “כן, ביי לכם, אתם והשטויות שלכם,” צחק ליאור והלך לדרכו.
שלושת הילדים – מיכאל, עידו ולאה – זחלו פנימה בזהירות. בתוך המנהרה היה ריח חזק של אדמה רטובה. ככל שהם נכנסו עמוק יותר, האור מבחוץ נעלם, אבל פתאום הם ראו אור חזק בקצה המנהרה. “אתם רואים את זה?” לחש עידו בהתרגשות. “הגענו לסוף המנהרה!” אמר מיכאל. הם יצאו החוצה וראו שהם נמצאים במדבר. “איך זה יכול להיות שהגענו למדבר?” שאל עידו בפליאה.
“אני לא יודע,” ענה מיכאל. “זה מאוד מוזר,” אמרה לאה, “אני מפחדת, בואו נחזור”. הם הסתובבו כדי לחזור, אבל המנהרה נעלמה. “בואו נמשיך ללכת,” אמר מיכאל באומץ.
פתאום הם ראו המון אנשים הולכים ביחד. האנשים לבשו בגדים שנראים כמו שמלות וסחבו שקים כבדים על הגב. “אני יודע!” צעק עידו, “זאת הייתה מנהרת זמן!”. “מה?!” לאה לא הבינה. “כן,” אמר מיכאל, “נראה לי שאלה בני ישראל! בואו נלך איתם”. פתאום איש אחד מהקבוצה ניגש אליהם ושאל: “מי אתם? אתם ממצרים? ממדין?”. “לא, לא, לא!” ענה מיכאל, “אנחנו יהודים!”. האיש שאל: “יהודים? אתם משבט יהודה?”. מיכאל ענה לו: “כן, כאילו, עידו ולאה משבט יהודה ואני כהן, אז אני משבט לוי…”. “אז למה אתם לבושים ככה?” שאל האיש. “כי באנו מהעתיד,” ענה עידו. “מה?!” האיש לא הבין, “טוב, לא משנה. תבואו איתנו ונבדוק מי אתם”.
הם המשיכו ללכת. “רוצים לראות את משה רבנו?” שאל האיש. “בטח!” אמרה לאה. הוא הוביל אותם בין כל האנשים והצביע מרחוק על איש זקן שעמד בראש. “וואו!” אמר מיכאל בהתפעלות. לפתע הם הגיעו לשפת הים. מאחוריהם נשמעו קולות של סוסים ומרכבות. “הצילו!” כולם התחילו לצעוק. באותו רגע, משה הרים את המקל שהיה לו ביד והים נפתח לשניים!
הים נראה מדהים, עם שתי חומות ענקיות של מים מהצדדים. הם צעדו הרבה זמן בתוך הים. כשהגיעו לצד השני, הם ראו מאחור את המצרים טובעים בים ושמעו את כולם מתחילים לשיר שירה גדולה. הם הצטרפו לשירת הים: “אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת…”.
פתאום היתה רוח חזקה מאוד שהעיפה אותם באוויר, והם מצאו את עצמם חזרה בירושלים של היום.
למחרת בבוקר, כשנכנסו לכיתה, הכל נראה רגיל, אבל מיכאל, עידו ולאה הרגישו שהם השתנו. כשהמורה פתחה את החומש והתחילה לקרוא על קריעת ים סוף, הם הסתכלו אחד על השני וחייכו. דנה וליאור לא הבינו למה הם כל כך מתרגשים. מיכאל הרגיש בכיס שלו משהו קטן ומחוספס. הוא הכניס את היד והוציא צדף קטן ולבן שנשאר לו בבגדים מהזמן שהם עברו בתוך הים. עכשיו הוא ידע שזה לא היה רק חלום. הם באמת היו שם, חלק מהסיפור של העם שלהם, והסוד הזה יישאר איתם לתמיד כזיכרון מהמנהרה המיוחדת
