המלחמה שלנו
בבוקר השבת היפה של הג’חנון הטעים, השקט שגורם לחיוך ושלווה שרק השבת יודעת להביא לבית. פתאום לא השעון המעורר דיבר אלא הצליל הרועש והמפחיד שקוראים לו אזעקה, ועוד אחת ועוד אחת ושוב עוד פעם וזה כאילו לא נגמר.
קמתי כאילו מישהו שם לי באוזן צלצול מפחיד ומבהיל. מה שעבר לי במחשבה זה שאחי מותח אותי עם רעש של אזעקה, מה שעבר לי ברגשות זה פחד גדול ודאגה.
ואז אחרי כמה ימים עוד יותר פחדנו.
אחרי כמה שבועות הפחד הפך לבכי כי אמא שלי בוכה מכל חייל ואני אחריה כי כשאמא שלי בוכה גם אני נשברת.
עכשיו יותר בטוח לי בגלל שאין כבר אזעקות, חברות שלי מגנות עלי ואמא, אח שלי וסבתא שלי תמיד כאן לצידי. ואפילו שאבא שלי כבר לא איתי עדיין יש לי את האהבה של המשפחה.
הסוף וההמשך יבוא…
